חייבים להשתדל ברפואה?

הרב דב קדרון

בבא קמא פה ע"א

כידוע, מהפסוק (שמות כא, יט): "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" לומדים שניתנה רשות לרופא לרפאות.

הרמב"ן (ויקרא כו, יא) דייק מלשון חז"ל שלא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא רק לרופא לרפאות, ומכאן נובע שלכתחילה לא ראוי לאדם ירא שמים להזדקק לרופא בשר ודם, כי בזמן שעם ישראל מתנהג כראוי, על פי רצון ה', כותב הרמב"ן: "לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים".

מובן שדברי הרמב"ן לא מתייחסים אלינו, אלא לזמן שעם ישראל בתפארתו והשפע האלוקי קרוב ומורגש, אולם אפילו לגבי הזמנים המפוארים הללו חולק עליו בעל העקידה (עקידת יצחק בראשית שער כו פרשת וישלח) וטוען שאין זה הגיוני שהתורה נתנה רשות לרופא לרפא אבל לא נתנה רשות חולה להתרפא.

מלבד זאת הוא מאריך להוכיח שעל פי התורה ההשתדלות מועילה בהרבה עניינים, כפי הנראה מן המוחש, וגם בזמנים שהיו צדיקים גדולים היה כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם, וביחד עם התפילה לעשות כל מה שניתן על פי הטבע כדי להתרפא.