גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תד מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף עט ע"ב

למה הקפידו חכמים על אותו חסיד שגידל בהמה דקה בביתו כשהיה בחשש סכנה

שנינו במשנה (עט:): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא". דין זה תקנת חכמים הוא, ותקנוהו "משום ישוב ארץ ישראל, שמבעיר את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן דישראל" (רש"י), ובגמרא (פ. וכן הוא בתמורה טו.) איתא: "תנו רבנן, מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ("צועק מפני כאב הלב, לא היה יכול להשיב רוחו". רש"י), ושאלו לרופאים, ואמרו, אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית, לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו לסטים מזויין ("רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים". רש"י) בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו, ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז, ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי [שהרי אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל (כן סיימו בתמורה שם)]".

וכתב מהרש"א בחידושי אגדות: "ויש לדקדק מה היה עון זה כל כך עד שהחזירו המבקרים מלבקרו, כיון שלא עשה כן אלא משום רפואה. ואפשר, שהיה חולה שאין בו סכנה, ולא היה לו להתירו לעצמו". ואילו ה'עיון יעקב' כתב בזה: "ועוד יש לומר, כיון דביערים של ארץ ישראל מותר לגדל אותה, היה לו לעשות כן, ולא לעבור על דברי חכמים שאסרו לגדל אפילו בבית".

הגאון החיד"א זצ"ל מביא בספרו 'פתח עינים' (תמורה שם): "ראיתי במכתב החכם השלם והכולל ומתנהג בחסידות המנוח כמה"ר משה גאליקו זלה"ה, שהקשה, דהא קיי"ל דחוץ מג' עבירות יעבור ואל יהרג, ואיכא למ"ד דאם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו... ואין כאן אפילו חטא", ועל כך מביא את דברי מהרש"א שהרגיש בזה, וכתב שהיה חולה שאין בו סכנה, וכתב החיד"א: "ולכאורה מפשט הענין נראה דהיה מסוכן וכו'. אחר זמן בא לידי ספר 'משכנות יעקב', וראיתי בדף קמ"ד שהסכים לדברי הרב חידושי אגדות, והביא ראיה מתוספות בכתובות דף ס' (ע"א) דגונח אין בו סכנה, ועי"ש ב'שיטה מקובצת' מה שכתב בשם הרמב"ן".

כוונת דבריו היא, דהנה במס' כתובות איתא: "תניא, רבי מרינוס אומר, גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא, יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן", ופירש רש"י: "גונח - המיילל מכאב לבו. יונק חלב - משום רפואה, ורפואתו חלב עז", וזוהי כדרך שכתב כאן, וכתבו התוס': "גונח יונק חלב בשבת כו'. לאו בשיש בו סכנה איירי, דאם כן מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד, אפילו הוי מלאכה דאורייתא שרי במקום סכנה". ומבואר לכאורה כדברי מהרש"א, ש'גונח' – חולה שאין בו סכנה, אמנם, הרמב"ן כתב בזה: "ויש אומרים, דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם, כדאמרינן בפרק מרובה 'אין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח' וכו', וכיון שכן אע"פ שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך, מותר", והיינו, כי מלשון הגמרא: "אין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח", מדוקדק שחולה שיש בו סכנה הוא, אלא שהסכנה היא כשלא ישתה כלל, אולם אם לא ישתה רק באותה שבת לא יסתכן, ועל כן הוכרחו לומר שטעם ההיתר הוא, משום "יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן", ולא הותר הדבר מפאת סכנה, כי ביום השבת לא היתה סכנה, ואמנם, באופן כללי סכנה היא, ולפי זה חוזרת קושיית מהרש"א לקדמותה.

החיד"א מביא גם את דברי ה'עיון יעקב', ותמה עליהם: "וגם זה רחוק, דהוא היה מוטל בדמשק ערש(1) דוי, ואיככה יוכל ללכת ביער, הנה ערשו ערש דוי על פני המדבר, כי היה צריך לשתותו רותח".

וכן מביא החיד"א את דברי ה'מאירי' בזה: "אע"פ שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפא בהם, דבר שנאסר מכח תקנה, ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בה ביותר", וגם על כך תמה: "ובאמת שהוא דבר קשה להחמיר במקום פקוח נפש בתקנת חכמים".

ומסיק החיד"א: "ודרך דרש ומוסר יתיישב הענין, במה שכתב הרמב"ם לחסיד אחד(2), וז"ל: 'אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה, וכמה צריך לעבוד הא-לוה הזה, והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי, וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו, שהרי מצינו שנכתב עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה ועון הריגתו והוא חייב מיתה וכו' וכן כל כיו"ב לפי מה שהוא אדם כן משפטו ושאתו', עכ"ל. וכן יש לומר כאן, כיון דהיה חסיד מופלא (ראה תמורה שם: "וקי"ל כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעאי"), והוחזק לקדוש וכל העם עונים אחריו מקודש, הגם דנימא שהיה מסוכן ומותר, מ"מ המון העם המה ראו כן תמהו לראות בית החסיד 'עֵז', והם לא ידעו דשריותא היא, והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ולפי חסידותו היה לו לשלוח לסנהדרין שיתירו לו בפירוש, ויתפרסם הדבר, למען דעת כל עמי הארץ דהוא מסוכן והתירו לו הסנהדרין, ולכן לגודל קדושת נשמתו של החסיד היה איזה סרך פקפוק...".‏

הגאון רבי זאב נחום זצ"ל אב"ד ביאלא בעמ"ח 'אגודת אזוב' העלה בזה בתשובה לבנו הגאון בעל ה'אבני נזר' זצ"ל (נדפסה בשו"ת אבני נזר חו"מ סי' קצג), שמכאן מוכח כדברי הרמב"ן הידועים בפרשת בחקותי (כו, יא): "והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל... כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) 'כי אני ה' רופאך'... אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח 'וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך'... וזו היא כונתם באמרם (ברכות ס.) 'ורפא ירפא' (שם כא, יט), 'מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות', לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות... אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו", ולפי זה מה שהותר לאכול מאכלות אסורות לרפואה בפקוח נפש, אין זה כי אם במי שאינו צדיק גמור, אולם, צדיק גמור שאינו הולך עפ"י דרכי הרפואה מותר לו להחמיר על עצמו שלא להכשל במאכלות אסורות גם במקום סכנה, כי אינו משתמש בדרכי הרפואות כלל, ועל כן שפיר היה ראוי לאותו חסיד להחמיר על עצמו שלא לגדל עֵז בביתו, ושפיר הקפידו עליו חבריו.
 

(1) לשונו המליצית של החיד"א, על שם הכתוב עמוס ג, יב.
(2) ראה 'חומת אנך' (איוב כב, ו): "מצאתי במכתב לכמהר"ר חיים סאראגוסי זלה"ה, מבני בניו של הגאון הקדוש מהר"ר יוסף סאראגוסי ז"ל, רבו של הרדב"ז ז"ל, ששמע מפי הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל, שקבלה בידו איש מפי איש מפי הרמב"ם ז"ל, שאדם גדול לא היה רוצה לומר וידוי יוה"כ, כי יודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ואיך ידבר שקרים לפניו יתברך, והשיבו הרמב"ם ז"ל: 'אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה, וכמה צריך לעבוד הא-לוה הזה, והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה, וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו, שהרי מצינו שדוד המלך ע"ה נכתב עליו עון אשת איש, והיתה מגורשת מאוריה, ועון הריגתו אף כי היה חייב מיתתו, ועון ציצית המלך שאול אף כי היה רודפו, וכן כל כיוצא בזה', עכ"ל". וראה מה שכתב עוד ב'חסדי אבות' (עמ"ס אבות פ"ב מ"ח), ובס' 'ראש דוד' (פר' ויק"פ) - שם מסיים: "וכמה יתאונן אדם חי ותסמר שערת בשרו בהעמיק עיונו בדברים האלו, ותחת כבודו יקד יקוד ביקוד אש אל עצמו ואל בשרו, היום יקחהו אופל ובלילה ציר"ו, וישם אל לבו עומק הדין, יחרד האיש וילפת וכל עצמותיו יאחזו רעד כמוקד ניחרו, והוא דקדוק הכתוב 'וסביביו נשערה מאד', שלא די שמדקדק עמהם כחוט השערה, אלא שהוא 'מאוד', כלומר אותו חוט השערה הוא נחשב מאד לגבייהו, וכן בדין, א-ל אמונה ואין עול, כי לפי גודל ערך נשמתם אפילו כל שהוא פוגם, ופגימה כל שהוא באור יקר ונפלא נרגשת כמום גדול, והכל רמוז בכתוב 'וסביביו נשערה מאוד', כי להיותם סביביו ודבקים בו, דין גרמא שחוט השערה חשיב כעבות העגלה, וזהו 'נשערה מאד'" (וכן מובאים הדברים ב'מדבר קדמות' מע' ו אות יא וידוי).