סיכון אבר כדי להציל חיים

הרב דב קדרון

בבא קמא פד ע"א

אחת ההוכחות לכך שהפסוק (שמות כא, כד): "עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן" אינו מתפרש כפשוטו היא שאילו הייתה ההלכה שצריך לעוור את עינו של המזיק, ייתכן שפעולה זו תהרוג אותו, והתורה אמרה "עין תחת עין", ולא "עין ונפש תחת עין".

מכאן הוכיח הרדב"ז (שו"ת חלק ג סימן תרכז) שכשם שאין אדם חייב למסור את נפשו כדי שלא ייהרג חברו, כך אין אדם חייב להקריב אחד מאיברי גופו לצורך הצלת חברו, כי בכל איבוד אבר ישנה סכנת חיים.

הוא כותב שהוא עצמו ראה אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כל כך הרבה דם עד שמת, והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכל שכן אם יחתכו אותו שיש בזה סכנת מוות, וכל שכן באיברים אחרים.
הוא מוסיף שמכיוון שנאמר על התורה: "דרכיה דרכי נועם" צריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ולא יעלה על הדעת שיהיה אדם חייב לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו.

לגבי מי שרוצה להקריב אבר כדי להציל את חברו הוא כותב שאם נראה שאין סכנת חיים בכך – זוהי מידת חסידות, ואשרי חלקו של מי שיוכל לעמוד בזה, אולם אם יש ספק סכנת נפשות בדבר הרי זה חסיד שוטה, כי ספק סכנה של עצמו גובר על סכנה וודאית של חברו.