מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

יורשת שמחלה על ירושתה לטובת כבוד אמה -אולם לא הפסידה מאומה

הרב צבי שפיץ

בבא קמא סב ע"ב

שאלה:
אלמנה נפטרה והשאירה שלש בנות יורשות. אחת הבנות בשם - לאה, התחזקה לאחרונה בקיום המצוות ובקשה מאחיותיה שעדיין לא שמרו מצוות, לקבל את הטבעת עם היהלום שאמם נהגה לענוד. כיון שהיא זוכרת, שכשהלכה עם אמם לפני עשר שנים לחנות התכשיטים, היא הבחינה כיצד האמא גנבה בחשאי את הטבעת הזו מהחנות מבלי לשלם עבורה, ולכן היא רוצה כעת להחזיר את הטבעת הגנובה לנגנב, כדי שתהיה לאמם כפרה ותיקון על חטא הגנבה.
אולם שתי האחיות סירבו להענות לבקשתה, למרות שגם הן היו מודעות לגניבה. ובגלל תאוות ממון הירושה, הן התנו עם לאה אחותן, שהן מוכנות לתת לה את הטבעת, ובתנאי שהיא תחתום, שתמורת קבלתה, היא מוותרת להן על חלקה בכל הירושה. ואכן לאה מחמת רצונה להטיב עם אמה בעולם האמת, הסכימה לתנאי הזה, וחתמה שהיא מוחלת להן על חלקה בירושתה, ובתמורה לכך היא קיבלה את הטבעת הגנובה, והחזירתה לחנות התכשיטים ממנה היא נגנבה, מבלי לספר להם כיצד הטבעת הגיע אליה.
כעת לאה שואלת - האם יש תוקף לחתימה שמחלה על חלקה בירושה, למרות שעשתה זאת עם גמירות דעת מלאה?

תשובה:
א. אין שום תוקף לחתימה של לאה שמחלה על ירושתה. לפיכך מגיע לה שליש מכספי הירושה. 
ב. בנידון השאלה, מעיקר הדין גם האמא שגנבה, וגם לאה שרצתה להשיב את גניבת האם, היו יכולות לשלם לנגנב בכסף תמורת הטבעת הגנובה ולא היו צריכות להחזיר את הטבעת עצמה, וזאת למרות שהטבעת הגנובה נמצאת ברשותן. 

מקורות:
למי שייכת הטבעת הגנובה?
1. תחילה נקדים, מאחר והאם גנבה את טבעת היהלום לפני יאוש בעליה שהם בעלי חנות התכשיטים - נמצא שהיא לא זכתה בה מעולם, והיא היתה חייבת להחזיר אותה לנגנב או לפחות את תמורתה הכספית (וכפי שיתבאר בס"ד להלן במס' 2). לפיכך גם לאחר מיתתה, אפילו אם בינתיים התייאש הנגנב מטבעת זו - לא זכו בנותיה בטבעת הגנובה, ולא קנו אותה ביאוש ושינוי רשות.
והטעם לכך, כי רשות היורש - לא נחשבת כרשות שונה מהרשות של מי שמוריש לו את הגניבה. מאחר והבן או הבת נחשבים כמו הירך הנוספת של ההורה שגנב, לפיכך חל על החפץ הגנוב את אותו הדין שהיה אצל המוריש, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שנג, ד, וכן בסי' שסא, ז ועי"ש), ולכן לא קונה היורש את החפץ הגנוב. כי יאוש לבד מבלי שמצטרף לו גם שינוי רשות – לא מועיל לקנות חפץ גנוב.
והנה בנידון השאלה דנן, מאחר והבנות היורשות לא גנבו את הטבעת אלא אמם היא זאת שגנבתה, לכן אע"פ שהן חייבות להחזיר את הטבעת או את תמורתה הממונית לנגנב, שכאמור לעיל הן לא זכו בה לאחר מיתת אמם, אבל חיוב השבתן אינו נובע מדין "והשיב את הגזלה" אלא מדין "השבת אבידה". שכיון שיש ברשותן חפץ ששייך לאדם אחר שנלקח ממנו שלא כדין, חל עליהן את החיובים של: "השב תשיבם", ו"לא תוכל להתעלם" האמורים לגבי מוצא אבידה, ויסוד זה נפסק להלכה ברמ"א (חו"מ סי' שמח, ז,) וע"ש. נמצא שלאה החזירה לנגנב טבעת ששייכת לו בלבד, ולא שייכת לאחיותיה, למרות שהיתה ברשותן.
טעם א’ למה אין תוקף להתחייבות שנעשתה
והנה אפילו אם נחשיב את חתימת לאה על המסמך שחתמה לאחיותיה - כמעשה קנין, מדין קנין סיטומתא שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רא, א) שמועיל. אולם קימ"ל, שבדבר מצוה שאדם מחוייב לעשותו, אפילו אם מתחייבים עם קנין לתת לו כסף אם יעשה את המצווה שמחייבה בה - רשאי המתחייב לומר לו לאחר מכן - משטה הייתי בך, ופטור מלשלם לו מאומה. כמבואר בגמ' ביבמות (קו. וע"ש גם ברש"י בד"ה אמר ליה וכו'), ובשו"ע (אעה"ז סי' קסט, נ) לגבי יבמה שסירב היבם לחלוץ לה, ולכן התחייבה לו בקנין, שאם יחלוץ לה, תתן לו מאתים זוז. ולאחר שחלץ אמרה לו - משטה הייתי בך, ונפסק - שפטורה מלשלם לו מאומה. וכעין זה פסק בשו"ת הרשב"א (ח"א, סי' אלף ריח) וברמ"א בנידון דומה (בחו"מ סי' פא, א, וע"ש בקצות ס"ק ד). ועיין גם בנתיבות (בביאורים סי' רסד, ס"ק ח) שהאריך לבאר, שכל רבותינו הראשונים והפוסקים מסכימים לכך בנידון של קיום מצוה. וע"ש.
לפיכך מאחר והתבאר לעיל, שגם האחיות הרי מחוייבות להשיב לנגנב את הטבעת הגנובה שנמצאת ברשותן - מדין השבת אבידה. לכן לאה אחותן שהתחייבה בקנין לתת להן שכר רב אם יקיימו את המצוה שגם הן מחויבות בה - יכולה לטעון להן לאחר השבת הטבעת לנגנב - משטה הייתי בכן, ולמרות הקנין שעשתה - היא פטורה מלשלם להן מאומה.
טעם נוסף למה אין תוקף לכתב המחילה
טעם נוסף שהסכם המחילה שעשתה לאה לא מחייב אותה, מאחר וקימ"ל שכל יורש זוכה מהתורה בחלקו מיד עם מות המוריש, ואינו צריך לעשות קנין כדי לזכות בחלקו שבירושה, כי התורה היא זאת שמקנה לו את הירושה. לפיכך מיד עם פטירת אמם - זכתה לאה בשליש מכספי הירושה, ואינה זקוקה כלל להסכמת אחיותיה לזכיה זו.
והנה קימ"ל שכל אדם שרוצה להעביר כסף, חפץ או קרקע שברשותו לאדם אחר, יכול להעביר זאת רק באמצעות קנין, שע"י כך קונה השני את ממון המקנה כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קפט, א.). והוסיף שם הרמ"א, שאין שום אפשרות ע"י מחילה או וויתור להעביר בעלות מנכס שקיים ברשותו של אדם אחד - לאדם אחר. אלא חייב המקנה לעשות קנין, שבאמצעותו בלבד יוכל להקנות ממונו לבעלותו של הקונה.
וטעם הדבר הוא, כי מחילה מועילה רק בחיוב ממוני כמו, אדם שלוה כסף מחבירו, שלאחר ההלואה יש למלוה רק שעבוד על נכסי הלוה שיוכל לגבות מהם את חובו, אולם אין לו שום בעלות על נכסי הלוה. ולכן במקרה זה אם מחל המלוה ללוה על חובו, נחשב הדבר שהמלוה מסלק מעצמו את השעבוד שיש לו על נכסי הלוה, וממילא נחשב הדבר כאילו הלוה פרע את חובו למלוה.
אולם בכל מקום שצריך להעביר בעלות בחפץ או בקרקע שנמצאת ברשותו של אחד לרשותו של השני, בין אם זה לצורך מכר, ובין אם זה לצורך שכירות החפץ, העברת הבעלות חייבת להעשות באמצעות קנין בלבד שמועיל לאותו החפץ, והקנין צריך להעשות בין המקנה לקונה (או עם שלוחו של אחד מהצדדים), ואין שום אפשרות להעביר בעלות באמצעות מחילה – ואפילו אם יהיו עדים וקנין על המחילה.
הכסף לא הוקנה לאחיות
לפיכך בנידון דנן, מאחר והתורה הקנתה ללאה שליש מירושת אמה מיד לאחר פטירתה, נמצא שממון זה הינו כעת בבעלותה הבלעדית של לאה. ואם רוצה לאה להקנותו לאחיותיה - היא יכולה לעשות זאת רק על ידי קנין המועיל. ובנידון דנן - היא הרי לא עשתה זאת, אלא חתמה על מסמך שהיא מוחלת להן על הממון שנמצא בבעלותה. וכבר התבאר על פי הרמ"א (חו"מ סי' קפט, א) שאין שום אפשרות להעביר בעלות ממונית מאחד לשני באמצעות מחילה, אלא חייבים להקנות את הממון לשני ע"י קנין בלבד. ולכן גם מטעם זה לא מועילה חתימת לאה שמוחלת על חלקה בירושה. כי אפילו אם עצם החתימה נחשבת כקנין סיטומתא, אולם קנין על מחילה לא מועיל כדי להעביר בעלות ממונית מלאה המוחזקת בממון לאחיותיה או לכל אדם אחר, ורק ביחס לויתור על חוב מועילה מחילה בפה, ולא צריך לכך אפילו קנין.
מתי גנב חייב להחזיר את החפץ שגנב, ומתי מספיק שיחזיר את תמורתו
2. חז”ל הקדושים למדו מהפסוק “והשיב את הגזילה אשר גזל” שתמיד כשהחפץ שנגנב נמצא עדיין בידי הגנב - חייב הגנב או הגזלן להשיב את החפץ הגנוב לבעליו, ואינו יכול לתת את תמורתו הכספית בכל המקרים שהנגנב מעונין בחפץ הגנוב. אולם אם החפץ הגנוב אינו ברשות הגנב, ישלם לנגנב את השוויות הממוניות שהיה לחפץ בעת הגניבה, וגם באופן הזה יקיים הגנב את המצוה של “והשיב את הגזילה אשר גזל”.
אולם אם החפץ שגנב היה מיועד למכירה, שרצון בעליו היה גם מתחילה לקבל תמורת חפץ זה כסף בלבד, במקרה זה מאחר וגם הנגנב רצה מעיקרא לקבל תמורת החפץ את השיווי הממוני ולשם כך יעדו למכירה - רשאי הגנב גם לכתחילה לשלם לנגנב כסף תמורת החפץ שגנב, ולהשאיר את החפץ הגנוב ברשותו. וכך גם פסקו הש”ך (בחו”מ סי’ שנט, ס”ק ד), ובספר מחנה אפרים (הל’ גזילה סי’ ה), וע”ש.
לאור האמור, גם האמא שגנבה את טבעת יהלום מחנות התכשיטים - היתה רשאית לכתחילה לשלם להם כסף תמורתה, ולהשאיר את הטבעת ברשותה, ואדרבה גם הנגנב הניח טבעת זו בחנותו כדי לקבל תמורתה כסף ולא כדי שתשאר ברשותו. וכל שכן עכשיו לאחר שעברו עשר שנים מהגניבה, ואין כמעט קונים לדוגמה הישנה של הטבעת הגנובה – ודאי שהנגנב מעוניין לכתחילה לקבל כסף ולא את הטבעת הישנה.
וגם בנותיה שצריכות לעשות עם הטבעת הגנובה מה שאמן היתה צריכה לעשות, ודאי שרשאיות להשאיר טבעת זו ברשותן, ולשלם לחנות התכשיטים רק את השוויות הכספית שהיתה לטבעת בזמן הגניבה. אמנם למרות האמור, ודאי שגם בהחזרת הטבעת עצמה לנגנב - נחשב הדבר שהגזילה הושבה לבעליה. וכל זמן שלא ישלמו בכסף את תמורתה לנגנב – חייבים להשיב לו את הטבעת הגנובה שברשותן, מאחר והיא שייכת לו בלבד.