"רשות" מלשון שליחות
הרב דב קדרון
בבא קמא ע ע"א
תובע שרוצה להוציא כסף מנתבע יכול למנות שליח לצורך כך, והוא נקרא: "מורשה".
על פי זה תירץ הגר"נ גשטטנר זצ"ל את קושיית הט"ז על לשון השולחן ערוך (יו"ד שלו,א):
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא.
והקשה הט"ז (סק"א): כיוון שמצווה לרפא, מדוע נאמר רק שנתנה לו התורה "רשות" לעשות זאת. והסביר שהרפואה האמיתית היא על פי בקשת רחמים מן השמים, כמו שכתוב: "מחצתי ואני ארפא", אלא שאין האדם זוכה לכך וצריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והקב"ה הסכים שינהגו כך, ונתן רשות לעסוק ברפואה, וכיוון שיש רשות לכך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו.
אולם הגר"נ גשטטנר זצ"ל (בכתב העת בשבילי הרפואה ט, עמוד עג) הסביר על פי סוגיית הגמרא, ש"רשות" היא מלשון שליחות, כלומר שניתנה לרופא השליחות לרפא, כי הוא השליח מהקב"ה לעשות זאת, וכוונת השולחן ערוך שכותב: "ומצווה היא" – שלא תאמר ששליחות זו תלויה ברצונו של השליח, אם ירצה לבצעה יעשה ואם לאו לא יעשה, אלא הרשות של הרופא לרפא היא מצווה וחיוב, וככל שהרופא יותר מודע לכך שהוא שליח של הקב"ה - כך הוא מקבל יותר כוחות עליונים כדי לבצע את שליחותו אפילו באופן על טבעי.
