גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תא מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף נט ע"א-ע"ב
האם כל אחד רשאי להרבות באבלות על ירושלים?
בגמרא מסופר (דף נט): "אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי ("מסאני אוכמי - מנהג אבלים". רש"י), וקאי בשוקא דנהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא, ואמר ליה, מאי שנא הני מסאני, אמר להו, דקא מאבילנא אירושלים, אמרו ליה, את חשיבת לאיתאבולי אירושלים, סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה" וכו'. כבר תמהו רבים וטובים, וכי רק גברא רבא רשאי להתאבל על החורבן, והלא נפסק בשו"ע (או"ח סי' א ס"ג): "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש", ולמה אם כן חבשו את אליעזר זעירא בגין כך (עי' 'עיון יעקב' שם).
ביאור מופלא כתב הרבי ר' יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו 'יערות דבש' (ח"א דרוש יא), וז"ל: "ויש להבין, למה היה מתאבל במסאני על החורבן ולא בשאר לבושים, ושינה מנהג של ישראל במנעליו שהיה דרכם להיות לבנים... ולמה תפשוהו על התאבלו על חורבן בית המקדש, הלא אבלות לכל מסורה, 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה', ו'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' כתיב...", וכתב בתוך הדברים: "והנה יוסף בן גוריון בקינה שלו על בית המקדש שנחרב אמר, כי הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה והיתה רצפה מחכמת, והוא כי המקום היה אדמת קדש, והדורכים עליה השיגו חכמה ונתדבקה בהם רוח הקדש, ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל, שלא יהיה דבר חוצץ בינם לבין האדמה אשר דורכים עליה, כדי שישיגו שפעת קדש מהאדמה... ומזה הטעם היה חסידא ופרישא אליעזר הנ"ל סיים 'מסאני אוכמי'... כי לולי שנחרב המקדש, היו דורכים על אדמת קדש והיו הולכים יחף להשיג מדרגת קדושה, וכעת בעונותינו הרבים אשר חרב, אנו לובשים מנעלים, כי בטלה קדושה בעונותינו הרבים, ולכך מסאני דהיה לבוש היה אוכמי על אבלות, כי על ידי החורבן הגיע ללבוש נעלים, ואילו היה קיים היו הולכים יחף, והיו מגיעים לכמה מעלות קדושה, אך כל זה, להשיג על ידי דריכת קרקע הקדש, ולהדביק מקדש לקודש, לאו כל אדם זוכה לכך, ורבים מהמונים אשר ידרכו ולא ישיגו דבר, רק מי ששכלם טהור וזך, וקרובים למדרגת רוח הקדש להתדבק בשכל א-לוה, הם המקבלים תועלת בדרכם על אדמת קודש, והם העולים בסולם בית ה', כי אין מסך מבדיל בין שכלם לשכל הנבדל, מה שאין כן המוני עם, גדר דרכם בגוית חומר, וכי ידרכו לא ירגישו ולא יקבלו שום השגה כלל, ואין זה אלא לבני עליה המועטים. ולכך כאשר ראו כי זהו לבוש 'מסאני אוכמא' על אבלות ביטול השגה כנ"ל, חשבוהו ליוהרא היותו מבני עליה שמשיגים ומוסיפים אומץ בדרכם עלי אדמת קודש, כי לשאר בני אדם אין כאן העדר תועלת בזה".
ונביא גרגרים מדברי רבינו ה'חתם סופר' זי"ע בענין זה, וז"ל (דרשות, דרוש א' לשובבי"ם): "דהנה מצינו לחז"ל, דלאו כל אדם ראוי ליטול את השם להספיד ולבכות על שבר נהיתה, ועל כן תפסו לאליעזר זעירא דסיים מסאני אוכמי להתאבל על ירושלים, וחבשוהו ואמרו 'חשיב את לאתאבולי על ירושלים, והטעם בזה, דהנה בנוהג שבעולם, בנפול שר צבא מלחמה, אף על פי שהדבר קשה מאוד לכל בעלי המלחמה בלבם, מכל מקום אין מן הראוי שיעמוד אחד להרגיל בכיה ומספד בפרהסיא, כי זה העדר כבוד להעומד למלאות מקום השר צבא אשר נפל בתחלה, וכאילו איננו כדאי להסמיך עליו, אמנם יד השרים והסגנים בעצמם יהיו ראשונה להספידו ולבכות עליו, כי הם רשאים ולא אחר, וכן יקרה במיתת המלך, שהממלא מקום מלכותו הוא בעצמו יקרא ויפרסם האבל, ובלעדו לא ירום איש ידו, והכי נמי בחורבן בית אלקינו, לא היו מן הראוי שנספיד ונבכה, כי הלא מלכנו מלך העולם ית"ש קיים לעד, לולי שהוא בעצמו קרא אל המספד, כדכתיב (ישעי' כב, יב) 'ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק'. והנה ידוע לכל, כי עיקר האבל הוא בלב, והראות סימני אֵבל במלבושיו ומנעליו אינו אלא לפרסם ולהודיע לרבים שיבואו ויבכו עמו, לכן תפסו לאליעזר זעירא כי הוא אינו כדאי לפי דעתם".
במקום נוסף (דרשות, דרוש ח' שנת תקס"ו לז' אב) כתב החת"ס: "דהנה כתיב (ויקרא כו, מד) 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם', ודרשו חז"ל (מגילה יא.) 'שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות', וזה באמת נחמה גדולה לצרות ישראל, בראותם אחר שנחרב בית המקדש השני... ועדיין תלי"ת לא אלמן ישראל, בראותם זקן וצדיק יושב ודורש כמשה מפי הגבורה, ואלפים תלמידים כשתילי זתים סביב לשולחנו הטהור, וממש שכינה מדברת מתוך גרונו... הלא בראות זה הרי זה נחמה גמורה אמיתיות, אשר אין למעלה ממנו... ונבוא אל המכוון בעזה"י, דמשום הכי היו דבי ריש גלותא מקפידין על האי מאן דמתאבל על ירושלים, כאלו לא מצא קורת רוח בחכמי הדור להתנחם בהם, ואלולי שמחשב עצמו לגברא רבא ואינו רואה חכמי הדור ספונים וחשובים בעיניו, לא היה ראוי לו להראות אבל בגלוי ובפרהסיא בלא זמנו ומקומו, על כן חבשוהו".
עוד כתב (שם, דרוש יא שנת תקע"ב): "דבודאי אין האבלות על ירושלים לבכות על עצים ואבנים שנחרבו, העבר אין, אך 'כל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו' (ירושלמי יומא פ"א ה"א), וכל שנה היא אומרת היא היא השנה הזאת, ונכזבה תוחלתינו בעו"ה, על כן יש לבכות על עונותינו שהאריכו קצו, כי אלו היו מתקנים דרכינו היה נבנה, ואמנם אין כח ביחיד לבנות מקדש כי אם הציבור בכלל, על כן קבעי יום בכי לצבור ביום חורבנו בתשעה באב, ויותר אין להטריח על הציבור, ואך יחיד גדול הדור אשר אם היה מתאמץ ביתר שאת, היה הוא יכול לגרום הגאולה, כמו שאמר רשב"י 'יכולני לפטור את כל העולם מן הדין' וכו' (עי' סוכה מה:), על כן ראוי לו לקבוע אבלות על שלא פעל ועשה מה שעליו לעשות, אבל שארי אינשי מה להם לעשות, ועל כן חבשוהו".
