טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו – הבל
"אמר רב: בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר: חבטה, קרקע עולם הוא דמזקא ליה; ושמואל אמר: להבלו וכל שכן לחבטו, ואם תאמר: לחבטו אמרה תורה ולא להבלו, התורה העידה על הבור ואפילו מלא ספוגין של צמר. מאי בינייהו? איכא בינייהו דעבד גובה ברשות הרבים, לרב אגובה לא מיחייב, לשמואל אגובה נמי מיחייב" (בבא קמא, נ ע"ב).
פירוש: גמרא אמר רב: בור שחייבה עליו התורה לשלם על נזקיו הרי זה דווקא לנזק שנגרם על ידי הבלו של הבור מחמת מחנק באווירו של הבור, ולא לחבטו, לנזק שנגרם מחמת החבטה בקרקעיתו של הבור, שעליו אינו משלם. ומסבירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב כי בענין חבטה קרקע עולם הוא דמזקא ליה [שמזיקה אותו] ועל כך אין חופר הבור אחראי. ושמואל אמר: להבלו חייבה תורה על נזקי בור וכל שכן לחבטו. ומוסיף: ואם תאמר כי דווקא לחבטו אמרה תורה שחייב ולא להבלו כלל. על כך יש להשיב: הרי התורה העידה בסתם על הבור שחייב עליו והכוונה לכל בור ואפילו זה שהוא מלא בתחתיתו ספוגין של צמר שאין אפשרות להיחבל מחמת החבטה בקרקע. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם בין רב ושמואל] לגבי חיוב בנזקי הבור? והרי בכל בור יש גם הבל וגם חבטה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דעבד [שעשה] גובה (מקום מוגבה) ברשות הרבים בלא חפירה, שגובהו עשרה טפחים, ונפלה בהמה ממקום מוגבה זה ומתה. לדעת רב על גובה לא מיחייב [מתחייב] בחיוב בור שהרי לא היה כאן נזק של הבל, לדעת שמואל על גובה נמי מיחייב [גם כן מתחייב] משום בור, שהרי אף כאן היתה חבטה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם: הבל שם באנגלית: Lethal fume שם מדעי: Marsh gases
שם נרדף במקורות: הבלא
נושא מרכזי: מהו ההבל הממית בבור, ב"אגמא" ובחללים סגורים?
לפני שנפנה לזהות את ה"הבל" הממית נבדוק את משמעות המילה בהקשרים אחרים. במקרא מופיעה מילה זאת פעמים רבות על מנת לתאר דבר חסר חשיבות או תועלת וכביטוי לשטות. פסוק ידוע לכל הוא הפסוק בקהלת (א ב'): "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". בירמיהו (ב ה') נאמר: "כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי ויּלכו אחרי ההבל ויהבלו". בתהלים (קמד ד'): "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר" ובמשלי (לא ל): "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" ועוד עשרות רבות של איזכורים.
בספרות חז"ל קיבלה המילה הבל משמעות פיסית ופירושה אד או אוויר חם. מסתבר שמשמעות זו קשורה למשמעות המקורית של המילה משום שאדים או אוויר חם חסרים ממשות פיסית מוגדרת בהשוואה למוצק ונוזל. בתוספתא (תרומות, ליברמן, פ"ז הל' י"ג) העוסקת בסכנת הטלת ארס על ידי נחש בנוזלים או מאכלים גלויים נאמר: "... מים שנתגלו וחיממן אסורין משום גלוי, מים חמין כל זמן שמעלין הבל אין בהן משום גלוי". בתוספתא שבת (ליברמן, פט"ז הל' כ'): "הרוחץ במי טבריה לא יזלפו עליו אחרים אבל מזלף על ידי עצמו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא יזלף הוא על ידי עצמו מפני שמרבה הבל וכו'". בתוספתא (יבמות, ליברמן, פ"י הל' ו) מתוארים סימני סריס: "... אחרים אומרים כל שטובל בצונן בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וכו'". במשנה בשבת (פ"א מ"ו): "בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום וכו'". מפרש רע"ב: "שיהבילו - שיתחממו שיעלה בהם ההבל". בכל איזכורים אלו המילה הבל נרדפת למילה אדים או קיטור(1).
משמעות נוספת למילה הבל היא אוויר חם גם אם איננו מכיל אדים. בספרות חז"ל מופיעה רשימה של חומרים המוסיפים הבל כלומר מחממים. אמנם בחלק מהמקרים ניתן לראות שיחרור של אדים אך לא תמיד. חומרים אלו מוזכרים בהקשר של נזקי בתים ובהלכות בישול בשבת. לגבי נזקי בתים נאמר: "... מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד" (בבא בתרא, פ"ב מ"א). מפרש רש"י (בבא בתרא, יז ע"א): "הסלעים - אבנים שהאור יוצא מהן שקורין קויליי"ש שכל אלו קשין לחומה שמוציאין הבל". ד"ר מ. קטן(2) מזהה cheilos כאבני צור. לגבי שבת נאמר: "אמר רבא: מפני מה אמרו: אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזרה שמא ירתיח" (שבת, לד ע"א).
לאור משמעויות המילה הבל בהקשרים השונים במקורות, המפגש עם סוגי הבל הגורמים למוות מעורר תמיהה רבה. בסוגייתנו אנו לומדים את שיטת רב שנזקי נפילה לבור נגרמים מהבל הנמצא בתוכו. הבל נוסף הגורם למוות הוא הבל הפה כלומר האוויר המשתחרר מהפה בעת דיבור. הבל זה מוזכר במסכת שבת (פח ע"ב): "... אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם" (שבת, פח ע"ב) ובמאמר "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (שבת, קיט ע"ב). בגמרא בסנהדרין (עז ע"א) אנו לומדים על הבל פה הגורם לחנק: "התם בלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה, הכא בלא שרגא נמי מתחיל הבלא בשעתיה"(3). מפרש שם רש"י: "הא לא אדליק ליה שרגא - ומת בהבל פיו, דומיא דכפה עליו גיגית פטור". לענ"ד ניתן להסביר את הדברים אם נרחיב את המושג הבל בלשון חז"ל ונכלול בו גם אוויר בעל הרכב והשפעה שונים מאוויר רגיל. לעיתים ניתן לזהות את ה"הבל" כאשר הוא מופיע בצורת אדים ("הבל פה"), אוויר לח (אוויר ביצה) או כעשן נר. הקדמונים ידעו שאוויר בורות או אוויר הנפלט בנשימה עלול לגרום למוות משום שהוא מכיל מרכיב בעייתי מסויים שאותו לא זיהו.
הבל בור, לול ואגמא
הבל הבור הוא אוויר בחלל בור המכיל גזים רעילים המשתחררים מדפנות וקרקעית החפירה. מקור גזים אלו הוא בהתפרקות חומר אורגני הנמצא בקרקע הלחה והביצתית של בבל. הגז העיקרי המשתחרר כתוצאה מפעילות מיקרואורגניזמים הוא המתאן המכונה גם גז ביצות (Marsh gas או Swamp gas). גז דליק זה דווח כבר על ידי פליניוס כבר בתקופת האימפריה הרומית.
בבל כפי שהיא מתוארת על ידי האמוראים הייתה עשירה במים. במסכת מועד קטן (ד ע"א) אנו לומדים: "איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא: אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון! אמר ליה: ירמיה ברי, הני אגמים דבבל כמיא דלא פסקי דמו"(4). במסכת סנהדרין (קח ע"א) מסופר על דור הפלגה: "אמרו: כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים - יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן". העובדה שבבל מישורית גרמה להתנקזות מים אליה. בגמרא בתענית (כב ע"ב) נאמר: "תניא נמי הכי: שנה שגשמיה מרובין, אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד: תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהא בתיהם קבריהם". מפרש רש"י: "ובגולה - בבל, שהיא במצולה. מתריעין על רוב גשמים - שלא ירדו. שלא יהו בתיהם קבריהן - שעמוקה היא, ונטבעים בתיהם במים". עושרה של בבל במים גרם לכך שהרוח המועדפת בה היא הרוח המזרחית שאינה מביאה גשמים. לעומת זאת בארץ ישראל עדיפה הרוח המערבית (בבא בתרא, קמז ע"א). מפרש שם הרשב"ם: "הא לן - לבני בבל השוכנים במצולה וארצנו מלוחלחת ואינה צריכה למטר כל כך לדידן מיתנייא ברייתא בתרייתא שמערבית קשה לפי שממטרת יותר מדאי לבני בבל ומזרחית יפה, וברייתא קמייתא דמתניא איפכא להו לבני א"י שארצם גבוהה וצריכין למטר הרבה".
נשים לב לכך שפעמים רבות קוראת הגמרא לנוף הפתוח מסביב לאזורי המגורים בשם "אגמא". בנוף זה היו שטחי אחו וביצות ובהם צמחייה צפופה. מסתבר שמקור השם הארמי "אגמא" הוא בשם אגם בעברית המציין בית גידול לח או מימי. בישעיהו (מא י"ח) למשל נאמר: "אפתח על שפיים נהרות ובתוֹך בקעות מעינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים". שור שנגח הסתתר ב"אגמא": "דקטל וערק לאגמא, דקטל וערק לאגמא"(5) (בבא קמא, מא ע"א). אדם הרוצה להסתיר שור שנגח מבריח אותו ל"אגמא": "אי אהדרתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא"(6) (בבא קמא, מה ע"א). קרוב לוודאי שאגמא הוא ביצה או קרקע רווית מים משום שגדלים בה קנים ומכאן הביטוי "קטיל קני באגמא הוה"(7) (שבת, צה ע"א). אין לתת מים ליונים בשבת משום שהן יכולות להשיגם בכוחות עצמן: "אלא שאני מיא דשכיחי באגמא"(8) (שבת, קנה ע"ב). באגמא עלולים אפילו לטבוע: "ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי" (יבמות, קכא ע"א). רש"י: "אגמא דסמקי - אגם של אותו מקום. אגם מרש"ט(9) בלע"ז עומד במקומו ואינם מים חיים כמים שיש להם סוף דמו שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק וכו'". באגמא ניתן למצוא דגים: "רב פפא אמר: כגון ששכרו ללקט מציאות. והיכי דמי? דאקפי אגמא בכוורי" (בבא מציעא, יב ע"ב). מפרש רש"י: "דאקפי אגמא בכורי - שצף הנהר חוץ לגדותיו, וצפו הדגים שם, וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה, דאקפי תרגום של הציף, כדמתרגמינן ויצף הברזל - וקפא ברזלא (מלכים ב, ו)".
הקרקע הביצתית אפשרה לגדל גידולים שונים ללא גשם או השקייה: "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב שוכנת על מים רבים רבת אוצרת. מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר - הוי אומר מפני ששוכנת על מים רבים. אמר רב: עתירה בבל דחצדא בלא מיטרא. אמר אביי: נקיטינן, טובעני ולא יובשני"(10) (תענית, י ע"א). מפרש רש"י: "מים רבים - שמשקין שדותיהן, דבבל עמוקים מכל הארצות, וגשמים מטפטפין ויורדין שם. עתירה בבל - עשירה היא בבל, שקוצרין בה תבואה בלא מטר, שאינן צריכים לגשמים. נקיטינן - דהכי חצדא בבל בלא מיטרא. דטובעני - היא מקום מצולה ורקק. ולא יובשני - שאינה יבשה". בקרקע הביצתית נמנעת גם ה"הכחשה" (דילדול חומרי ההזנה בקרקע) משום ששאריות החומר האורגני בקרקע מפורקות על ידי מיקרואורגניזמים: "תבואה לא יזרענה קטנית וכו'. מתני ליה רב יהודה לרבין: תבואה יזרענה קטנית. אמר ליה: והא אנן תנן: תבואה לא יזרענה קטנית? אמר ליה: לא קשיא; הא לן והא להו" (בבא מציעא, קז ע"א). מפרש רש"י: "הא לן והא להו - מתניתין: בארץ ישראל קאי, שהיא מקום הרים, ואיכא למיחש לכחשא דארעא, אנן השתא בבבל קיימינן, שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים, וליכא למיחש לכחשא דארעא(11), הלכך, משנה בכל מקום שירצה מקטנית לתבואה, ומתבואה לקטנית, ורבי שמעון אוסר כדאמרן".
לאור כך שהקרקע לחה ובוצית סבר רב פפא שבבבל לא חלה אחת מעשר התקנות שתיקן יהושע: "מהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. אמר רב פפא: והאי דידן אפילו טל קשי לה" (בבא קמא, פא ע"ב). מפרש רש"י: "אפילו טל - ירד עליה בלילה קשה לה דריסת הרגל ממחרתו". אפילו מעט טל גורם לכך שצעידה על הקרקע תגרום לנזקים לשדה. הרשב"א הוסיף את פירוש הר"ח: "והאי דידן טל נמי קשה ליה. כלומר שמשירד עליהם טל קשה ליה הלוך בני אדם. ור"ח ז"ל כתב דיש מפרשים שאפילו הליכת הטלאים קשה להם". בקרקע ביצתית גם רגלי בעלי חיים קטנים כטלאים שוקעות ומזיקות.
כאמור, כתוצאה מלחות הקרקע משתחררים לאוויר אדי מים אך גם גזים רעילים הנוצרים כתוצאה מהתפרקות חומר אורגני. האדים הם למעשה תערובת גזים שהעיקרי בהם הוא מולקולות מים ואיתם הגזים מתאן, דו-תחמוצת-הפחמן ומימן גופריתי. ייתכן ואדים אלו הם ההבל עליו דיברה הגמרא בראש השנה (כ ע"א): "ולמאן דאמר משום מתיא לעבריה משום ירקיא! אפשר בחמימי. אי הכי, מאי שנא לדידן? אפילו לדידהו נמי? לדידן חביל לן עלמא, לדידהו לא חביל להו עלמא"(12). מפרש רש"י: "לדידן חביל לן עלמא - אנו בני בבל חם לנו העולם, ויש לנו הבל, לפי שבבל עמוקה היא, ואינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל, ואין שולט בה אויר, ואין בני ארץ ישראל צריכין לעבר משום מתיא ומשום ירקיא, אלא בשבילנו".
האדים המשתחררים מהקרקע מתפזרים באוויר ולכן אינם מסוכנים מה שאין כן בבורות. המתאן והגזים הרעילים שמניתי לעיל צפופים מהאוויר ומצטברים בבורות ועלולים לגרום לנזק לאדם או לבהמה שנופלים לתוכם. מסיבה זאת אין סכנת הבל בנפילה מגובה של עשרה טפחים באוויר החופשי: "מאי בינייהו?(13) איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר, לרב אגובה לא מיחייב, לשמואל אגובה נמי מיחייב"(14) (בבא קמא, נ ע"ב). ריכוז הגזים הרעילים עולה ככל שמעמיקים בבור ואולי מסיבה זו בהמה הנופלת לבור כשפניה מופנים למטה נמצאת ברמת סיכון גדולה יותר: "נפל לפניו כו'. אמר רב: לפניו לפניו ממש, לאחריו אחריו ממש" (בבא קמא, נג ע"א). מפרש רש"י: "לפניו ממש - על פניו נפל ומת מן ההבל". הגז הרעיל המשתחרר מביצות הוא תופעה מוכרת ונחקרת. באנגלית הוא נקרא Marsh gases או Pit gases שפירושו "גז בורות". ייתכן וגז זה הוא הגורם למוות לבהמה שיצאה לאגם: "אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור ... לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא? דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה"(15) (בבא מציעא, לו ע"ב).
הבל נוסף העלול לגרום למוות הוא ההבל הנוצר בלול תרנגולות: "אמר רבה: דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא וכו'"(16) (שבת, קמו ע"א). מפרש רש"י: "הבלא - סרחון, שלא ימותו התרנגולין". בשבת קב (ע"ב) הוא מפרש: "לול של תרנגולין - של עץ הוא וסתום, ומנקבו שיצא הריח של צואה, ולא יזיק להו". רבה מציין את העובדה שיש להוציא את ההבל אך רק מדברי רש"י אנחנו לומדים שהבל זה איננו רק מטרד ריח אלא גם מסוכן. ההבל בלול הוא תערובת גזים רעילים המשתחררים מלשלשת התרנגולות. הרכב תערובת גזים זו הנקראת Manure gases (גזי זבל) שונה מעט מהרכב גזי הביצה אך כמוה גם היא מסוכנת לנשימה. להרחבה ראו במאמר The dangers of manure gas and strategies for mitigation. לקריאה הקש/י כאן. גזים אלו הם המסכנים את הנכנסים לבורות ביוב. נקודה שעדיין לא הצלחתי לברר היא כיצד גורמים הגזים בבור להתבקעות כלי חרס חדשים: "כלים בני מיתה נינהו? אמרי: שבירתן זו היא מיתתן. ולרב דאמר: בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו? אמרי: בחדתי, דמיפקעי מהבלא"(17) (בבא קמא, נד ע"א). אודה לכל מי שיעלה בפני פתרון לחידה זו.
תמונה 1. שלפוחיות גז ביצות על פני ביצה ליד דזיטה (אזור וולטה, גאנה) צילם: Chad Skeers
הרחבה
גז ביצות הוא תערובת בעיקר של מתאן וכמויות קטנות יותר של מימן גופרתי (H2S), פחמן דו חמצני ומעט פוספין (זרחן מימני) שהוא גז רעיל ביותר. פני השטח של ביצות או אדמה לחה מאד מכוסים בצמחייה שנרקבת ויוצרת קרום שמונע מחמצן להגיע לחומר האורגני הכלוא מתחת. תהליך דומה מתרחש גם בעומק הקרקע וחומר צמחי ובעלי חיים הקבורים בה עוברים פירוק אנאירובי ותסיסה על ידי מיקרואורגניזמים המשחררים את הגז מתאן. המתאן חסר ריח (לצורך שימוש ביתי מוסיפים לו חומר המעניק לו את הריח האופייני) ולכן לא ניתן לגילוי. הוא איננו רעיל והנזק הנגרם מנשימתו נגרם כתוצאה מירידת הלחץ החלקי של החמצן.
מימן גופריתי
מימן גופרתי הוא גז חסר צבע, דליק, מסוכן ביותר עם ריח של "ביצים רקובות". גז זה מופיע באופן טבעי בנפט גולמי, גז טבעי, ומעיינות חמים. בנוסף, מימן גופרתי מיוצר על ידי פירוק חיידקי של חומרים אורגניים ופסולת של בני אדם ובעלי חיים (למשל, ביוב). מימן גופרתי כבד יותר מאוויר ועלול לנוע לאורך הקרקע. הוא מצטבר באתרים נמוכים ואזורים סגורים המאווררים באופן גרוע כגון מרתפים, בורות ביוב, בורות טלפון תת קרקעיים ובורות זבל. דרך החשיפה העיקרית היא שאיפה והגז נספג במהירות על ידי הריאות. הספיגה דרך העור היא מינימלית. אנשים יכולים להריח את הריח האופייני של מימן גופריתי בריכוז נמוך באוויר אך עם חשיפה ממושכת ברמה נמוכה, או בריכוזים גבוהים, האדם מאבד את יכולתו להריח את הגז. מסיבה זאת אסור לסמוך על חוש הריח שלך כדי לזהות את נוכחותו. מימן גופרתי הוא גז דליק מאוד ותערובות גז/אוויר עלולות להיות חומר נפץ.
מימן גופרתי מגרה את העור ועלול לגרום לחנק כימי ריכוזים נמוכים מגרים את העיניים, האף, הגרון ומערכת הנשימה (למשל, צריבה), דמעת עיניים, שיעול וקוצר נשימה. חולי אסתמה עלולים לחוות קשיי נשימה. ההשפעות יכולות להמשך כמה שעות או לפעמים אפילו כמה ימים. כאשר עבודה בריכוזים נמוכים חוזרת על עצמה או בחשיפה ממושכת עלולה להגרם דלקת עיניים, כאבי ראש, עייפות, עצבנות, נדודי שינה, הפרעות עיכול וירידה במשקל. ריכוזים מתונים יכולים לגרום לגירוי חמור בעיניים ובדרכי הנשימה (כולל שיעול, קשיי נשימה, הצטברות של נוזלים בריאות), כאבי ראש, סחרחורת, בחילות, הקאות, הלם והתרגשות. ריכוזים גבוהים עלולים לגרום להלם, עוויתות, חוסר יכולת לנשום, איבוד הכרה תרדמת ומוות. אפקטים אלו יכולים להתרחש תוך מספר שאיפות ואפילו אחת.
במרשתת מדווחות תאונות שנגרמו כתוצאה מירידה או נפילה לבורות (למשל הדיווח הטרגי הזה). מקרים אלו אינם מוגבלים רק לבורות ביוב אלא גם לבורות שהצטברה בהם פסולות אורגנית כדוגמת אשפה ביתית.
הבל פה כגורם מוות בחנק
לומדים אנו בגמרא בסנהדרין (עז ע"א):
"איתמר, כפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה, רבא ורבי זירא, חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור. תסתיים דרבא הוא דאמר פטור, דאמר רבא: כפתו ומת ברעב פטור. אדרבה, תסתיים דרבי זירא הוא דאמר פטור. דאמר רבי זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא, ואדליק ליה שרגא ומת חייב. טעמא דאדליק ליה שרגא, הא לא אדליק ליה שרגא לא! אמרי: התם בלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה, הכא בלא שרגא נמי מתחיל הבלא בשעתיה"(18).
מתוך מהלך הסוגיה משתמע שכפיית כלי על ראש אדם או כליאתו בחדר אטום ("ביתא דשישא"(19)) עלולים לגרום למיתתו בחנק. שתי פעולות אלו שונות זו מזו במשך הזמן החולף עד מות הנחנק. הגמרא מבחינה בין חלל בנפח קטן ("גיגית") שבו מתחילה החניקה באופן מיידי לבין חלל בנפח גדול ("ביתא דשישא") שהחניקה מתרחשת אחרי זמן רב. לדברי רבי זירא בחלל גדול הדלקת נר עלולה לגרום להתחלת תהליך החניקה באופן מיידי בדומה לתהליך המתרחש בחלל קטן. מדברי הגמרא ניתן להסיק שגורם המוות הוא "הבלא" שמקורו בנשימת האדם או בהדלקת נר. המשותף לשני התהליכים שבשניהם מנוצל החמצן שבאוויר ונפלט הגז פחמן דו-חמצני (CO2). הנשימה והשריפה הם תהליכי בעירה שבהם משתחררת אנרגייה אך בנשימה "הבעירה" איטית ומשמשת לבניית מולקולות עתירות אנרגייה.
הגוף זקוק לחמצן כדי לקיים את פעילותו. בנשימה בחלל סגור רמת החמצן פוחתת עד למצב שבו האדם ימות מחוסר חמצן כלומר מחנק. כאשר מדליקים נר בתוך חלל אטום (תמונה 2) הוא יכבה לאחר שהבעירה תנצל את כל החמצן. מאידך גיסא רמת הפחמן הדו-חמצני הנפלט בנשימה או בבעירת בנר עולה. עלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני מקטינה את הלחץ החלקי של החמצן ומחריפה את המחסור בחמצן באוויר הנשאף. יתר על כן, הפחמן הדו-חמצני רעיל בריכוזים גבוהים מעל 0.5% ובחשיפה ממושכת עלול לגרום להפרעות בחשיבה, תחושת כבדות נשימה, כאב ראש, קשיי שינה ורגזנות. נמצא שעלייה בריכוז פחמן דו-חמצני בחדר ישיבות סגורים גורמת להפרעות שונות ועייפות בקרב העובדים. פחמן דו-חמצני עלול גם לגרום מוות כתוצאה מחנק.
נשים לב שבכל מקרה הגמרא אינה מייחסת לנשימה בחלל סגור שלילת מרכיב מסויים מהאוויר אלא בתוספת "הבל". הדבר עולה בקנה אחד עם העובדה שהיסוד חמצן וחלקו בתהליכי חיים ותופעות כימיות רבות התגלו מאוחר יותר. גילוי החמצן רשום על שמו של הכומר והמדען החובב האנגלי ג’וזף פריסטלי בשנת 1774. לאמיתו של דבר פריסטלי לא היה הראשון שגילה את החמצן אלא שוליית רוקח שוודי בשם קארל שלה אלא שהאחרון איחר בפרסום התגלית. גם הפחמן הדו-חמצני התגלה על ידי הכימאי הפלמי יאן בפטיסט ואן הלמונט רק במאה ה- 17 ולכן עלינו להניח שגז זה לא היה מוכר לחז"ל.
מסתבר שהמונח "הבל" בלשון חז"ל מתייחס לאוויר בעל הרכב והשפעה שונים מאוויר רגיל. כאמור, לעיתים ניתן לזהות את ה"הבל" כאשר הוא מופיע בצורת אדים ("הבל פה"), אוויר לח (אוויר ביצה) או כעשן נר. הקדמונים ידעו שאוויר הנפלט בנשימה עלול לגרום לחנק משום שהוא מכיל מרכיב בעייתי מסויים שאותו לא זיהו. מפרש כאן רש"י: "הא לא אדליק ליה שרגא - ומת בהבל פיו, דומיא דכפה עליו גיגית – פטור". הם גם ידעו שהדלקת נר בחלל סגור מחישה את היווצרות מרכיב זה. בלשון רש"י: "טעמא דאדליק ליה שרגא - שזמן את ההורג". המאירי ייחס להדלקת הנר חלק משמעותי יותר בגרימת המוות:
"כפה עליו גיגית ומת מתוך הבלא פטור שהרי בשעה שכפאה לא היתה שם הבלא, וכן אם פרע עליו מעזיבה והיה הוא ישן לשם והצנה באה אחר כך והמיתהו פטור שאין הממית לשם בשעת המעשה. הכניסו לבית של שיש שאין ההבלא יכולה לצאת ממנו והדליק עליו שם את הנר חייב שהרי הדלקת הנר הוא המעשה הממית, וכן הדין אם הכניסו במערה ועישן עליו עד שמת או שסגר מקום שמשם היה הרוח יוצא וכל כיוצא בזה.
תמונה 2.
(1) כך פירש למשל ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "הבל").
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) פירוש: התם [שם] במכניס חבירו לבית של שיש בלא שרגא [הנר] לא מתחיל הבלא [ההבל, המחנק] בשעתיה [בשעתו, מיד], באותה שעה כי הבית גדול למדי. ואולם הכא [כאן, בגיגית] בלא שרגא נמי [נר גם כן] מתחיל הבלא בשעתיה [מתחיל ההבל, המחנק בשעתו].
(4) פירוש: איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' זירא: הלא שנינו אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון! אמר ליה [לו] רבי זירא: ירמיה ברי [בני], הני [אלה] האגמים שבבבל — כמיא דלא פסקי דמי [כמים שאינם פוסקים הם נחשבים] ואין אנו חוששים שמא יתמעטו המים ויבואו לטרוח ולשאבם בדליים.
(5) פירוש: קטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם], שקטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם] כך שנעשה השור מועד, אבל לא הצליחו לתפסו עד לאחר שהרג בהיותו מועד.
(6) פירוש: משום דאמר ליה [שיכול הבעלים לומר לו לשומר]: אי אהדרתיה ניהלי [אם היית מחזירו, את השור, לי] לפני שהועמד בדין הוה מערקנא ליה לאגמא [הייתי מבריח אותו לאגם] ולא היו יכולים לדון אותו בסקילה.
(7) פירוש: אמרו ליה [לו]: רבך קטיל קני באגמא הוה [קוצץ קנים באגם היה], שלא ידע להסביר לתלמידיו פירושה של משנה.
(8) פירוש: אלא לא זה הטעם, כי אם שאני מיא דשכיחי באגמא [שונים המים שהם מצויים באגם] ובעוד מאגרים ואין צורך לטרוח ולהביא מים לדבורים וליוני שובך היכולים למצוא את מימיהם באותם מאגרים בעצמם, מה שאין כן במזונות.
(9) ד"ר מ. קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י": maresc = ביצה, מקווה מים רדודים.
(10) פירוש: אמר ר' אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] על בבל: "שכנת על מים רבים רבת אוצרת" (ירמיהו נא, יג), מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר? הוי אומר מפני ששוכנת על מים רבים של נהרות, ולכן אפשר להשקות את אדמתה בקלות. כיוצא בו אמר רב: עתירה [עשירה] בבל דחצדא בלא מיטרא [שהיא קוצרת בלי מטר], שהרי אפשר לגדל בה יבול בלא מי גשמים. אמר אביי: נקיטינן, טובעני ולא יובשני [מוחזק בידינו שבבל היא טובענית ואיננה יבשה] ולכן ראויה היא לגידול תבואה בכל עת.
(11) העובדה שאדמת בבל לחה מאפשרת למיקרואורגניזמים לפרק את החומר האורגני הנותר בקרקע ולהעשיר אותה בחומרי הזנה. על בבל כארץ לחה ראו במאמר "בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו" (בבא קמא, נ ע"ב).
(12) פירוש: ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהטעם הוא משום מתיא [המתים], לעבריה [שיעברו אותו] גם משום ירקיא [הירקות]! ומשיבים: לדעתו אין הדבר חשוב כל כך, כי אפשר להשרותם בחמימי [בחמים] ואז יהיו ראויים לאכילה. ושואלים: אי הכי [אם זה] הטעם, יכולים לשאול בני בבל: מאי שנא לדידן [מה שונה לנו] שעשו בכך טובה לנו, הלא אפילו לדידהו נמי [להם גם כן] הרי זאת טובה! ומשיבים: לדידן חביל לן עלמא [לנו בבבל חם לנו העולם], וכיון שהחום מרובה יותר הכל מתקלקל מהר יותר, לדידהו לא חביל להו עלמא [להם, לבני ארץ ישראל אין העולם חם להם], כלומר, אין מזג האויר חם כל כך, ובשל שני הטעמים אינם מוכרחים לעבר.
(13) בין רב שסבר שההבל הוא הגורם למוות לבין שמואל שסבר שהגורם הוא החבטה.
(14) פירוש: ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם בין רב ושמואל] לגבי חיוב בנזקי הבור? והרי בכל בור יש גם הבל וגם חבטה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דעבד [שעשה] גובה (מקום מוגבה) ברשות הרבים בלא חפירה, שגובהו עשרה טפחים, ונפלה בהמה ממקום מוגבה זה ומתה. לדעת רב על גובה לא מיחייב [מתחייב] בחיוב בור שהרי לא היה כאן נזק של הבל, לדעת שמואל על גובה נמי מיחייב [גם כן מתחייב] משום בור, שהרי אף כאן היתה חבטה.
(15) פירוש: אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: אם פשע בה (התרשל בשמירת הבהמה) ויצאת (יצאה) הבהמה לאגם, למקום מרעה ליד הנהר שיש בו סכנת גנבים וחיות רעות, ואולם למרות רשלנותו לא נגנבה ולא נטרפה שם אלא מתה כדרכה. אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב השומר, ורבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור ... לא מבעיא [נצרכה] לומר למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בכלל שכל שהיתה תחילתו בפשיעה אף על פי שסופו באונס — חייב, שלפי שיטה זו ברור שכאן חייב. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שם פטור, הכא [כאן] חייב הוא. מאי טעמא [מה הטעם], דאמרינן [שאנו אומרים]: הבלא דאגמא קטלה [ההבל של האגם הוא שהרגה, את הפרה] ונמצא שרשלנותו היא שגרמה שמתה הפרה, ולא היה זה אונס גמור.
(16) פירוש: אמר רבה: לאמיתו של דבר אף עשיית הנקב הראשונה אינה אסורה, כי דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כדוגמת נקב שבחבית שאינו עשוי אלא להוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שלא לעשות נקב בכלי משום שדומה הדבר לנקב בלול של תרנגולין, ונקב זה שבלול אסור מן התורה שהוא פתח גמור העשוי להכניס ולהוציא, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא [שעשוי להכניס אויר ולהוציא חום].
(17) פירוש: ומקשים: אם זהו הכלל בחיובי בור, הרי בין לרבנן [לדעת חכמים] דקא ממעטי להו [שממעטים] את הכלים מכתוב אחר, ובין לדעת ר' יהודה דקא מרבי להו [שמרבה אותם] את הכלים, וכי כלים בני מיתה נינהו [הם]? וכיוון שאינם בני מיתה לכאורה לא היה צריך לימוד מיוחד לעניינם! אמרי [אומרים] בתשובה: אף כלים יכולים להיחשב כבני מיתה, שכן שבירתן זו היא מיתתן. ומוסיפים ושואלים על הסבר זה: ולדעת רב שאמר: בור שחייבה עליו תורה על הבלו המזיק חייבה, ולא על חבטו, אם כן בין לרבנן [לחכמים] בין לר' יהודה נשאלת השאלה: וכי כלים בני הבלא נינהו [הבל הם]? כלומר, האם מסוגלים הם להינזק מהבל, שהיה צורך בכתוב מיוחד למעטם מחיוב בור? אמרי [אומרים] בתשובה: אכן, יש גם מקרה כזה בחדתי דמיפקעי מהבלא [בכלים חדשים שפוקעים מחמת ההבל].
(18) פירוש: איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה דומה: כפה עליו, על חבירו, גיגית ומת בחנק, או שפרע (פרץ) עליו מעזיבה (כיסוי התקרה) ומת מן הצינה, רבא ור' זירא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור. ומעירים: תסתיים [תוגדר] המחלוקת, שרבא הוא שאמר פטור, שהרי אמר רבא בכיוצא בזה: כפתו לחבירו ומת ברעב פטור, שכיון שיש כאן תהליך מתמשך שאין הוא אחראי לכולו אינו חייב עליו. ודוחים: אדרבה (להיפך), תסתיים [תוגדר] שר' זירא הוא שאמר פטור, שאמר ר' זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא [מי שהכניס את חבירו לבית של שייש] שהוא אטום לגמרי, ואדליק ליה שרגא [הדליק לו שם את הנר], ומת חבירו בחנק חייב. ונדקדק: טעמא דאדליק ליה שרגא [הטעם, דווקא, משום שהדליק לו נר] הא [הרי] אם לא אדליק ליה שרגא [הדליק לו נר] לא מתחייב הכולא, אף על פי שסופו של הכלוא להיחנק לאט לאט מעצמו. הרי שאף ר' זירא סבור כי אם אין האיש עושה את מעשה ההמתה (או על כל פנים, התחלת החנק) כעת פטור עליו, והרי זה בדיוק כמי שכפה עליו גיגית! את ההשוואה הזו דוחים, אמרי [אומרים]: התם [שם] במכניס חבירו לבית של שיש בלא שרגא [הנר] לא מתחיל הבלא [ההבל, המחנק] בשעתיה [בשעתו, מיד], באותה שעה כי הבית גדול למדי. ואולם הכא [כאן, בגיגית] בלא שרגא נמי [נר גם כן] מתחיל הבלא בשעתיה [מתחיל ההבל, המחנק בשעתו].
(19) רש"י: "בביתא דשישא - שסתום ביותר, ואין הבל האור והנר יכול לצאת ממנו".
לעיון נוסף:
מ. קליין, "ואגמים בבבל כמיא דלא פסקי דמו", ספריית אסיף.
"גז ביצות".
מאפייני המימן הגופריתי.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
