טוב למסור נפש על דברי תורה?
הרב דב קדרון
בבא קמא סא ע"א
לפי אחד הפירושים בגמרא, בזמן המלחמה נגד הפלשתים הייתה לדוד המלך שאלה הלכתית ושלשה גיבורים מסרו את נפשם ועברו דרך מחנה פלשתים כדי להגיע לסנהדרין ולשאול את שאלתו. לאחר מכן דוד לא רצה לומר את פסק ההלכה משמם, כי:
כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו.
המהרש"א מסביר זאת בדרך שלילית, שכיון שעשה שלא כדין שמסר נפשו על דברי תורה, והרי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אין הוא ראוי שתיעשה גאולה על ידו, כיון שמסר נפשו שלא כדת.
על פי זה דן בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ד' סי' מ"ז) לגבי אדם שהלך ונסתכן עבור דברי תורה, אם יכול לברך ברכת הגומל או לא, כי ייתכן שמאותה סיבה אין להודות על הגאולה שלו כיון שנסתכן עבור זה.
לעומת זאת בעל שו"ת הרב"ז (ילקוט החנוכי סימן ז) מפרש באופן חיובי, שמי שמוסר נפשו על דברי תורה זוכה שתיקבע הלכה כמותו, ולכן אין אומרים את הדבר משמו הפרטי, אלא אותה ההלכה נאמרה ונשנית סתם בשם רבים, כדי לקבוע הלכה כמותו.
גם היעב"ץ (הקשורים ליעקב דרוש יציב פתגם) מסביר באופן חיובי, שמי שמוסר נפשו על דברי תורה אינו צריך שיאמרו דבר תורה פרטי משמו, כי התורה כולה נקראת על שמו, וזהו גנאי לצדיק כזה להזכיר שמו על דברים פרטיים שחידש, כי כל התורה נכללת בו.
