ההלכה תלויה ברמת הצניעות
הרב דב קדרון
בבא קמא מח ע"א
על פי מעשה שהיה בתקופת התלמוד, נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שצג,ג) שאם אשה נכנסה לבית חברתה כדי לאפות, ובעל הבית יצא בעקבות זאת מן הבית, משום צניעות, כדי שלא יביט בה בשעת לישתה ואפייתה, כאשר היא מגלה את זרועותיה, אותה אשה אחראית למנוע נזקי ממון מבהמתו של בעל הבית, גם אם לא אמר בעל הבית בפירוש שהוא יוצא מהבית.
הט"ז (שם) כותב בשם מהרש"ל שבדורו ובמקומו ההלכה שונה, כי "בעו"ה במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים, ואפילו בלא אפייה מגלין זרועותיהן", ומוסיף שאם נראה בעיני הדיין שבעל הבית לא מוחזק בכך להיות בודל עיניו מראות ברע, פשיטא שאין להוציא ממון בגלל טענה זו.
הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן כא) כתב שזו דוגמה להלכה שהשתנתה בזמן הזה שנתמעטה הצניעות בעוה"ר, ועל פי זה פסק שאין לקבל את טענתו של בעל שרצה לגרש את אשתו בלי לשלם לה את כתובתה בגלל שהיא רגילה ללכת ברחובות קריה בגילוי ראש ובלי שרוולים, ואינו מוכן בשום אופן להשלים אתה מחמת חוסר צניעותה, כי למרות שעל פי פסק ההלכה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אכן חוסר צניעות מסוג זה היווה עילה לגירושין, אולם אין דין זה תקף לגבי אנשים שלא חיים בעצמם על פי אותה רמת צניעות, ומכיוון שאותו בעל היה נשוי לה במשך שנים למרות היותה יוצאת לשוק וראשה פרוע וזרועות מגולות, ורק כעת לאחר הריב ומדנים בא בטענה כזאת, אין זה אלא צביעות מצידו להתעטף בטלית שאינה הולמתו. ואין לתת יד לפושעים, שיבאו להעליל על נשותיהם, בזמן הזה אשר פשתה המודרניות בעולם, וישתמשו בדיני התורה אך ורק לתועלתם הפרטית, בכדי למלאת תאותם השפלה.
