במה שונה מסית ממניח רעל?
הרב דב קדרון
בבא קמא מז ע"ב
אדם שהכניס את פירותיו לחצר חבירו בלי רשות, ואכלתם בהמת חבירו וניזוקה מהאכילה היתירה – מכניס הפירות פטור בדיני אדם מלשלם עבור הנזק, כי מי שגרם אותו היא הבהמה עצמה שאכלה יותר מדי, ולא הייתה צריכה לעשות זאת. יתר על כן, אפילו מי שמניח רעל לפני בהמת חבירו ואכלה זאת הבהמה – המניח פטור, כי אין זה דרכה של בהמה לאכול, ואם אכלה היא זאת שהזיקה לעצמה.
על פי זה הסביר השם משמואל (מטות שנה תרעו) את שאירע במלחמת מדין.
פקודי החיל שהלכו למלחמה החיו את הנקבות שהכשילו את בני ישראל בעבירה, ומשה רבנו קצף עליהם, וצריך להבין מה הייתה סברתם שהחיו אותן, ומה הייתה סברתו של משה רבנו שציפה מהם להורגן.
על פי הגמרא הנ"ל הוא הסביר, שאותן נשים שהזמינו עצמן לפני ישראל כדי שיכשלו בהן לא היו חייבות מיתה בדיני אדם, כשם שמי שמניח אוכל או רעל לפני בהמת חבירו אינו נחשב מזיק, כי הבהמה שאכלה היא זו שהזיקה לעצמה.
אך משה רבנו ע"ה חידש להם שסברה זו נכונה לגבי חטא הזנות, אבל בנוסף לכך הן היו המסיתות אותם לעבודה זרה של בעל פעור ועל פי הכלל: "אין טוענין למסית", היה צריך להרוג אותן, כי למרות שלכאורה כל מסית דומה למניח רעל לפני הבהמה, ולכאורה הוא לא נחשב לחוטא, כי יכול לטעון שהמוסת לא היה צריך לשמוע לו, על פי הכלל: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", בכל זאת התורה חייבה את המסית, ולכן היה צריך להורגן בדיני אדם.
