מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

כיצד יתכן שהמזיז אבן לתומו – מתחייב בנזקיה?

הרב צבי שפיץ

בבא קמא נ ע"ב

שאלה:
ראובן הלך ברשות הרבים, וראה שבאמצע המדרכה מונחת אבן גדולה שניתן להיתקל בה ולהינזק מחמתה. לפיכך הסיטה ברגלו לצד המדרכה, למרות שגם שם עוברים הולכי רגל, אולם מספרם קטן בהרבה מההולכים באמצע המדרכה. כעבור זמן מה, עבר בצידי המדרכה אדם מבוגר שהלך לאיטו והסתכל ישר ולא הבחין באבן, נתקל בה וניזוק קשות.
כעת תובע הניזק את ראובן שהזיז את האבן לצד המדרכה, כי מחמתו הגיעה האבן למקום זה ולכן הוא ניזוק. אולם ראובן טוען, שהוא לא הניח את האבן הזו ברה”ר, אלא היא היתה שם, ואדרבה הוא הזיזה למקום שפחות אנשים יוכלו להינזק ממנה, ולכן הוא פטור מלשלם.
מה הדין?

תשובה:
א. המניח אבן, ברזל או כל תקלה אחרת כמו שברי זכוכית, קליפות פרי וכדומה ברשות הרבים, ונתקלו בה אנשים וניזוקו ממנה או מהקרקע שהייתה מונחת עליה – נחשב מניח התקלה כחופר בור ברה”ר, ועליו לשלם לניזק את נזקו. 1
ב. אדם שראה את התקלה הזו והגביהה בידו לגובה של יותר מטפח [8 – 10 ס"מ] ומטרתו היתה לזכות לעצמו בתקלה, ולבסוף התחרט והחזירה למקומה הראשון – נעשה המגביה מעתה בעל התקלה, ומתחייב לשלם על נזקיה.
אולם אם לא התכוון לזכות בתקלה, אם הגביה אותה בידיו פחות משלושה טפחים [24 – 30 ס”מ] - אינו נחשב בעל התקלה. אבל אם הגביה אותה ממקומה מעבר לכך – נחשב המגביה מעתה בעל התקלה ומתחייב בנזקיה. למרות שלא התכוון לזכות בה, ולמרות שהחזירה אח”כ למקומה הראשון.
ג. אם אותו אדם ראה את התקלה, ולכן הזיז אותה ברגליו למרחק של יותר מ- שלושה טפחים, אולם היא נשארה ברה”ר ויכולה להזיק שם. במקרה זה, נעשה מעתה מי שהזיז את התקלה ברגליו כבעל התקלה ומתחייב בנזקיה, למרות שלא הגביהה בידו אלא הזיזה ברגלו. ולמרות שלא התכוון לזכות בה, אלא רצה למזער את נזקיה. שבמקום שתהיה במרכז המדרכה או הכביש, הסיטה לצד.
נוסיף עוד, שבמקרים שבסעיפים ב-ג, אין הבדל בין אם בתחילה הניח את התקלה ברה”ר אדם אחר או שהיא הגיעה לשם ע”י הרוח או ע”י גוי שהניחה שם וברח מהמקום.
ד. תקלה שהייתה מונחת ברחוב, ואדם שעבר לא הבחין בה ותוך כדי הליכתו בעט בה, וכתוצאה מכך היא הגיעה למקום אחר במדרכה או בכביש. במקרה זה, למרות שהזיקה במקומה החדש, פטור הבועט שלא הבחין בה מלשלם על נזקיה.
לפיכך אם במקומה הראשון הניח אותה אדם מסוים - מניח התקלה הראשון חייב על נזקיה, למרות שהיא הזיקה ברה”ר במקום מרכזי יותר שלא הניחה שם, והגיעה למקומה החדש ע"י הולכי רגל שבעטו בה במהלך הליכתם. 2

מקורות
1. בגמ’ בב”ק (נ:) ובמקומות נוספים קבע שמואל כלל: שכל תקלה שאדם מניח ברה”ר – דינה כבור שחייבה התורה את חופר הבור לשלם למי שניזוק מחמתו. ולכן אין הבדל אם אדם ניזוק בגלל שנפל לחלל הבור שנחפר ברה”ר או שקיבל מכה מהתקלה שהונחה ברה”ר, וכך גם נפסקה ההלכה. אמנם כתבו שם התוס’ (בד”ה ולשמואל וכו’), שהחיוב תשלומים הינו רק אם ניזוק מהתקלה עצמה או מהקרקע שהתקלה נמצאת עליה, שבמקרה זה גם הקרקע נעשית כחלק מהבור. אולם אם נתקל בתקלה וקיבל מכה מקרקע רה”ר, במקרה זה נחשבת התקלה כגרמא בלבד, ופטור מניח התקלה.
וכך גם פסק הרא”ש, וכמותם הכריע השו”ע (חו"מ סי’ תיא, א) וכך סתמו שם הרמ”א, והסמ”ע. ואע”פ שלדעת הרשב”א, והנמו”י שם בב”ק, גם במקרה זה יתחייב בעל התקלה, וגם הגר”א שם (ס"ק ה) נראה שנוטה לדעתם. עכ”פ לדינא לא ניתן לחייב את בעל התקלה שמוחזק בכספו, אם הניזק הוזק מחמת התקלה מקרקע רה”ר ולא מהתקלה עצמה.
2. ההלכות האמורות בתשובה בסעיפים ב – ד יסודם בדברי רב אשי בב”ק (כט:) ובפי’ רש”י והתוס’ שם, הגהות אשרי שם (בסוף אות ה’) ברא”ש, חידושי הרשב”א, ותוס’ שאנץ שהובאו שם בשיטה מקובצת. וכן ע”פ הגמ’ בב”ק (ו.) לגבי בור המתגלגל, בתוספת ביאור נרחב.
כתוב בתורה בפר’ משפטים (כא, לד) לגבי חופר בור ברה”ר – “בעל הבור ישלם”. כלומר, הניזק יכול לחייב רק מי שהוא מוגדר “בעל הבור” דהיינו – שיהיה בעל התקלה, ואפילו אם אינה עשויה כבור שהניזק נופל לתוך חללה. ולכן עלינו לדון מי נקרא בעל התקלה, וכדלהלן:
א. כל מי שמביא תקלה לרה”ר, ובלעדיו לא יכלו להינזק ממנה – נחשב בעל התקלה. לפיכך אפילו אם הביא ברגליו אבן הפקר שהייתה מונחת במקום מסתור שבו אינה יכולה להזיק, כיון שהביאה במודע לרה”ר - נחשב כבעל הבור.

גדרי בור המתגלגל ברה”ר ע”י אדם
ב. אחרי שראובן הניח תקלה ברה”ר, כדי שהוא לא ייחשב יותר בעל הבור, צריך שאדם אחר יעשה מעשה במודע באותה תקלה, שתהפוך את השני מעתה לבעל הבור במקום ראובן. לפיכך אמרו חז”ל: אם השני – לא ראה את התקלה, אלא בעט בה דרך הליכתו והעבירה למקום אחר, במקרה זה, מכיוון שמותר לשני ללכת ברה”ר ואינו צריך להתבונן במה שמונח ברחוב, לא נחשבת בעיטתו באבן כסילוק מעשהו של הראשון שפשע כשהניחה ברה”ר, ולכן נשאר הראשון בעל הבור גם במקומה החדש, ומתחייב על נזקיה.
אמנם נחלקו רש”י והתוס’ בב”ק (ו.) אם האבן הזיקה בעת מעופה, האם פטור השני על נזקיה. שיטת רש"י שמכיוון שהבועט הרי הלך כדרכו ברה”ר ובאופן המותר לו, ואינו צריך להתבונן ברחוב מה שמונח שם, לכן הראשון שהניח את התקלה, יתחייב לשלם אפילו אם האבן הזיקה בעת מעופה ע"י הליכת השני. אולם התוס’, הרא”ש ורוב הראשונים סוברים, שמכיוון שכדי שהאבן תזיק בעוצמה כזאת בעת מעופה, צריך לבעוט בה בחוזקה, ומעשה זה כשנעשה ע”י אדם - נחשב משונה ואינו נחשב דרך ההליכה המקובלת. לכן אפילו אם הבועט באבן לא ראה אותה, אולם מכיון שבעט בה באופן שלא מקובל שאדם ילך כך ברחוב, חייב הבועט בלבד על נזקי האבן בעת מעופה - כי הנזק נגרם מחמת כוחו של הבועט. וכך גם פסק השו”ע (חו"מ סי’ תיא, ג). אולם גם לתוס’ והשו”ע שם (סעיף ו’) לאחר שהאבן תנוח במקומה החדש – נשאר הראשון שהניחה כבעל התקלה, כי בעיטת השני באבן כשלא ידע מקיומה, אינה מסלקת את הראשון מבעלותו על התקלה. ולכן הנתקל באבן נחשב - שנתקל בבורו של הראשון.

הגבהת תקלה המונחת ברה”ר כדי לזכות בה
אולם אם השני שעבר ברה”ר – ראה את התקלה, והגביה אותה בידיו או שהזיזה ממקומה ברגליו, למרות שלא לקחה בידו - ישנם מקרים שבמעשהו סילק את מעשה הראשון, וכעת השני נעשה בעל התקלה. וישנם מקרים שהראשון נשאר עדיין בעל התקלה וכדלהלן:
א. אם השני הגביה אותה בידו כדי לזכות בה, אפי’ אם אח”כ התחרט והחזירה למקומה הראשון, במקרה זה מספיק שיגביה את התקלה טפח, כדי שמעשהו ייחשב מעשה קנין, ונחשב השני מעתה בעל הבור, וסילק בזה את בעלותו של הראשון על התקלה.
ואע”פ ששיטת רש"י שקנין הגבהה מועיל רק אם מגביהים ג’ טפחים, [ועיין בשו”ע חו"מ סי’ קצח, ב ובמפרשיו שם]. אולם ישנו חילוק מהותי בקנין הגבהה אם קונים חפץ מבעליו או שקונים אותו מההפקר. שאם אדם רוצה לקנות חפץ מחבירו ע”י קנין הגבהה, הקנין צריך לעשות שתי פעולות א – לעקור תחילה את בעלותו של הראשון מחפצו, ב - להכניסו אח"כ לרשות הקונה. לפיכך סובר רש”י, שאם יגביה הקונה את החפץ פחות מג”ט, נחשב הדבר שהחפץ עדיין מונח במקומו הראשון מדין לבוד שמחברו למקום שהיה בו, ואין במעשה הגבהת הקונה הוצאת החפץ מרשות המוכר. ולכן צריך להגביהו ג”ט כדי להוציאו מרשות בעליו, וע”י כך יכנס החפץ לרשות הקונה.
משא”כ אם החפץ הינו הפקר, כמו כל תקלה שנמצאת ברה”ר שהמניחה מפקירה, וכ”ש אם הרוח הביאה אותה לשם, במקרה זה מאחר וקנין ההגבהה צריך לעשות רק פעולה אחת – להכניס את התקלה לרשות המגביה, ואינו צריך לעקור את הבעלות על החפץ מבעליה, בנידון זה סובר גם רש”י בב”ק (כט:) שמספיק שיגביה רק טפח כדי לקנותו. ולכן לאחר שקנאו – נחשב המגביה מעתה בעל הבור, ועליו מוטל החיוב לסלק את התקלה מרה”ר. ואם פשע והחזירה לרה”ר – רק השני מתחייב בנזקיה.

הגבהת תקלה המונחת ברה”ר כשאינו רוצה לזכות בה
אולם אם כשהגביה לא התכוון לזכות בה, במקרה זה כל זמן שלא הגביהה ג”ט – לא זכה בה, מאחר ולא רצה לקנותה בהגבהתו. ולכן אם התקלה הונחה ברה”ר ע”י ראובן – נשאר ראובן שהניחה בעל התקלה. ואם הרוח הביאה אותה לרה"ר – היא נשארת הפקר.
ואם השני הגביה אותה ג”ט, למרות שלא התכוון לזכות בה, במעשהו נחשב שסילק את החפץ ממעשה הראשון, כי בגללו פקע החיוב מהראשון לסלק את תקלתו, למרות שהתקלה עדיין מזיקה ברה”ר, ומעתה עשתה התורה את השני כבעל הבור וחייבה אותו על נזקיו. ואם יחזירה לרחוב – השני יתחייב בנזקיה.
כמו כן אפילו אם הרוח הביאה את התקלה לרה”ר, ולא הניח אותה שם אדם אחר, בכל זאת מכיוון שהתורה רוצה שלא יהיה חפץ שמזיק ברה”ר, וע”י הגבהתו ג”ט מרה”ר – החפץ עקר את חיבורו מדין לבוד ממקומו הראשון, נחשב מגביה התקלה מעתה בעל התקלה.

בעט בכוונה בתקלה המונחת ברה”ר
לפיכך כתב שם בהגהות אשרי, שאין הבדל כיצד נעשית עקירת החפץ ג”ט ממקומו כדי להפוך את השני לבעל התקלה. ובין אם השני הגביהו ג”ט, ובין אם הוא בעט בו במודע והרחיקו ממקומו ג”ט, בשני המקרים הרי השני לא התכוון לקנות את החפץ, ולמרות זאת אמרה התורה, שמכיוון שעקר וסילק ע"י כוחו את התקלה ממקומה, ואין לה מרחק של לבוד שיחברה למקומה הראשון, נחשב מעתה בעל הבור החדש, ועליו מוטל החיוב לסלקה מרה”ר.
ולכן בנידון השאלה, אפילו אם כוונת הבועט היתה לטובה, כלומר, למזער את הנזק שיכול להיגרם אם התקלה תהיה במרכז המדרכה, שישנה סבירות גדולה שהרבה אנשים יכולים להיתקל בה, לבין אם היא תהיה בצד המדרכה שבמקום זה, מעטים הם האנשים שיכולים להיתקל בה, למרות זאת, מכיוון שבעיטתו בכוונה באבן למרחק של ג”ט ויותר הפכה אותו לבעל התקלה - חייב הבועט באבן לסלק לחלוטין את התקלה מרה”ר שלא תזיק, ואם השאירה ברה”ר – יתחייב בנזקה.
אולם אם בעט באבן למרחק שפחות מג"ט - פטור הבועט מהנזק שנגרם להולך רגל מהאבן, כי אין הוא נחשב "בעל הבור". לפיכך מניח האבן ברה"ר - נשאר בעל הבור גם במקום השני - והוא חייב בנזקיה.