מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

גדרי גניבה או הזקת ממון ששייך לגוי

הרב צבי שפיץ

בבא קמא לח ע"א

מבוא והקדמה

כתוב במשנה בב"ק (לז:) שאם שור של ישראל נגח שור של גוי - פטור הישראל מלשלם לגוי את נזקו. אבל אם שור של גוי נגח שור של ישראל, אפילו אם הוא שור תם - חייב הגוי לשלם לישראל נזק שלם. והטעם להבדל בדין, מבואר שם בגמ', מכיון שראה הקב"ה שהגויים לא קיימו אפילו את שבע מצוות בני נח בהן התחייבו, ולכן כקנס וכעונש לגויים, פטר את הישראל אם שורו נגח לשור הגוי.

וכתבו שם התוס' (לח. ד"ה עמד והתיר וכו'): משמע - דוקא בענין זה שנגח שור שלנו לשור שלהם [כלומר, רק במקרה מסוים זה פטר הקב"ה את הישראל מלשלם לגוי את נזקו], והוסיפו התוס’ שלדעות בגמ' לקמן (קיג.) שאסור לגזול מגוי - מובנת היטב הגמ' כאן. שמכיון שתמיד אסור לישראל לגנוב מגוי, ואם גנב ממנו - חייב הישראל לשלם לגוי, הוצרכה המשנה ללמדנו, שישנו מקרה חריג בו יש פטור מיוחד לישראל - אם שורו נגח לשור הגוי, שאז פטרו הקב"ה מכל תשלום.

והנה מדברי התוס' שהשוו דין איסור גזל מגוי – לאיסור הזקת גוי משמע לכאורה שסוברים - כרבינו יונה שפירש במשנה באבות (א, א) שהאיסור להזיק אפילו בין יהודי ליהודי - נלמד מהאיסור של "לא תגזול". ועל כל פנים נלמד מדברי התוס', שמי שאוסר מהתורה גזל מגוי, ומחייב את הישראל לשלם לגוי מה שגנב ממנו, סובר גם, שאסור מהתורה ליהודי להזיק לגוי, ואם הזיקו - חייב לשלם לו את נזקו.

לאור האמור, היות וביחס לאיסור גניבה מגוי כתבו הרמב"ם (פ"א מגניבה הל' א), הסמ"ג (לאוין קנה), הטור, השו"ע, והרמ"א (חו"מ סי' שמח, ב) וכן נקטו הסמ"ע (שם ס"ק ה), הש"ך (ס"ק ב), והגר"א (ס"ק ח) - שאסור מהתורה לגנוב מגוי, כמו שאסור לגנוב מיהודי, ואיסור גניבה מגוי נלמד גם מהאיסור "לא תגנובו". וכן גם ביחס לאיסור גזילה מגוי, כתבו הרמב"ם (פ"א מגזילה ואבידה, הל' ב), הטור, השו"ע והרמ"א (חו"מ סי' שנט, א וע"ש גם בש"ך ס"ק ב) והגרע"א, שאסור מהתורה לגזול ממון מגוי, ואיסור זה נכלל באיסור "לא תגזול" בו נאמר איסור הגזילה מיהודי. וכשם שהגונב או גוזל ממון מיהודי - חייב לשלם לו את הפסדו. כך גם אם יגנוב או יגזול מהגוי - חייב לשלם לו את הפסדו. וכדברי התוספתא בב"ק (פ"י, ח) שהובאה גם בביאור הגר"א שם וז"ל: הגוזל את הנכרי - חייב להחזיר לנכרי. וחמור גזל הנכרי מגזל ישראל - מפני חילול השם שיש כאן, ע"כ. לפיכך גם אם יהודי הזיק לממון גוי – חייב לשלם לו את הפסדו – כי דין המזיק ליהודי ולגוי שווה כדמוכח מהתוס'. ועיין גם בחזון איש ב"ק (סי' י, ס"ק יד) שכתב בפשיטות - שאסור מהתורה ליהודי להזיק לממון הגוי, ואם הזיקו - חייב לשלם לו את הפסדו וע"ש.

ונוסיף עוד, שאפילו לדעת הנתיבות (סי' שמח, ס"ק א) שסובר, שלמרות שהאיסור לגנוב הינו מהתורה, אולם חיוב השבת הגזילה לגוי הינו רק מדרבנן וע"ש. אבל גם לדבריו למעשה חייבים להשיב לגוי את הפסדו מהגזל, רק שחכמים חייבו זאת ולא התורה. ולכן לגבינו אין בכך שום נפ"מ, כי גם אם החיוב הוא רק מדרבנן - דבר זה מחייב אותנו לנהוג כך להלכה ולמעשה. ועיין במנ"ח (מצוה קל, ס"ק ה) ובמגיה שם (ס"ק יא).

המקור לאיסור גניבה מגוי בעת המקח

והנה בנוסף לאיסור גניבה וגזילה מגוי, שממנו נלמד גם האיסור להזיק את ממונו, והחיוב להשיב לו את הפסדו. כתב הרמב"ם (פ"ז מגניבה, הל' ח), וכן נפסק בטור, ובשו"ע (חו"מ סי' רלא, א) וז"ל: המודד או שוקל חסר לחבירו או אפילו לנכרי - עובר בלאו "לא תעשו עוול במידה, במשקל, ובמשורה", ע"כ. ובנוסף ללאו זה, מבואר בגמ' בב"ק (קיג.) שהיהודי יעבור על לאו נוסף אם ירמה יהודי או גוי בעסקי המסחר שנאמר "וחישב עם קונהו" וע"ש.

העונש משמים למרמים גוי במקח

והנה כתוב בספר חסידים, ובפוסקים נוספים, שיהודיים שהתנהגו שלא כראוי בעת המקח עם כספי הגוי - נענשו משמים בגופם ובממונם - באופן החמור ביותר. וקיבלו עונשים קשים - יותר מאשר אם היו מתנהגים כך עם יהודיים אחרים. ונביא להלן בס"ד בקצרה ממש מקצת מדבריהם, וראוי לעיין במקור הדברים.

כתב בספר חסידים (סי' תרכא) מעשה ביהודי שהיה צדיק בכל דרכיו, אלא שהיה רגיל להטעות גוי מסוים במסחרו מבלי שהגוי יבחין בכך, כך שבמעשיו לא היה חילול השם. ואעפ"כ נענש היהודי הזה, שמתו לו ר"ל - כל בניו ובנותיו הנשואים, וכל הכסף שעשק מהגוי במרמה - עבר לחתניו ולכלותיו שהתחתנו פעם שניה עם אנשים אחרים שזרים לו, ולקחו עמם לנשואיהם השניים, את הכסף שעשק מהגוי. ואמר לו החכם, שנענש בעונש חמור כל כך, בגלל שעשק וגנב מהגוי את כספו שלא כדין.

וכעין זה כתב עוד בספר חסידים (סי' תתרעד) וז"ל: אל יעשה עוול לנכרי. ואלו הדברים - מורידים את האדם - ואין הצלחה בנכסיו. ואם השעה עומדת לו [פי' לעושק] - יהיו נפרעים מזרעו, ע"כ.

ועיין בבאר הגולה (חו"מ סי' שמח, ס"ק ה) שכתב על האמור בספר חסידים, שראה והכיר באופן אישי אנשים רבים שגדלו והעשירו ממה שהטעו את הגויים. ולבסוף פשטו את הרגל - ולא הניחו מאומה ליורשיהם, ע"כ. והוסיף על כך [במקום אחר] בבאר הגולה (חו"מ סי' רלא, ס"ק ב) מעשה שהובא בילקוט שמעוני, שיהודי עשק במסחרו גוי שלא כדין - ובתוך זמן קצר הפסיד את כל כספו, ע"ש. וכעין דברים אלו, כתב גם המהרש"א במסכת כתובות (סז.) ממה שראה בעיניו, שקרה בפועל לאותם שעשקו במסחרם את הגויים וע"ש.

אמנם נציין, שישנם מקרים בגמ’ (ב"ק קט:), שנפסקו ברמ"א (חו"מ סי' שמח, ב) שהינם מוגדרים: טעות עכו"ם, או הפקעת הלוואתו, או שנחשבים כהשבת אבידה לגוי. שבמקרים אלו - רשאי היהודי לשמור ברשותו ממון או חוב כספי שמגיע לגוי. מאחר והכסף נמצא אצל היהודי בהיתר מבלי שהוא יאמר או יעשה פעולה כל שהיא שאיננה ישרה כדי לקבלו. ולכן במקרים אלו, אם אין חילול השם - רשאי היהודי לשמור ממון זה ברשותו. ונביא להלן בס"ד הלכות מעשיות הקשורות לכך, וביאור נרחב יותר לטעם ההיתר שבזה.

קיצור הלכות גזל והיזק לגוי

לאור האמור, נביא בקצרה בס"ד את עיקרי יסודות ההלכה הקשורות לגזל והיזק לגוי ולממונו. ומהם ילמד המתבונן כיצד לדון במקרים אחרים השכיחים.
א. התורה אסרה לגנוב, לגזול או להזיק לממון הגוי, באותו איסור שיש על ממון של יהודי. האיסור לעשות כך לגוי נלמד - מאותם הלאווים שנאסר מחמתם לעשות זאת ליהודי. שהם "לא תגנובו", ו"לא תגזול".
ב. אין הבדל אם היהודי גונב, גוזל או מזיק לממון ששייך לגוי יחידי, לחנות, לחברה מסחרית בבעלות גויים, לחברות ביטוח, לעירייה או למשרדי הממשלה של הגויים.
ג. האיסורים הללו, וחיוב השבת הממון לגוי קיימים, בין אם היהודי לקח בידיו רכוש ששייך לגוי, ובין אם קיבל מגוי או מחברות ציבוריות ומשרדי ממשל של גויים, כסף שלא מגיע לו, על ידי שהצהיר בפניהם בדיבור שיקרי או בחתימה על תצהיר ומסמכים כוזבים.
ד. בכל המקרים שיהודי לקח מגוי ממון שלא מגיע לו, אם יוודע הדבר לגוי ואפילו כעבור זמן - יעבור היהודי גם על העוון החמור של חילול השם.
ה. אסור לשלם לגוי במטבע או בשטר כסף מזויף או בצ'ק או כרטיס אשראי שאין לו כיסוי. והעושה כך - עובר על איסור גזילה. ואם קיבל מהגוי בתמורה לכספו המזויף סחורה או עבודה כל שהיא - יעבור גם על האיסור של "וחישב עם קונהו".
ו. כמו כן, אסור לתת לגוי אפילו במתנה מטבע או שטר מזויף, למרות שיודיע לגוי מראש שזה מזויף. מאחר והגוי יתנהו אח"כ לגוי או ליהודי אחר בתור מטבע תקין. ונמצא שהיהודי הראשון עובר על איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" בזה שמכשיל את הגוי שקיבלו ממנו באיסור גזל מגוי או מיהודי אחר. והאיסור לגזול - הוא משבע המצוות שנצטוו בהם גם הגויים.
ז. מבואר בשו"ע (חו"מ סי' שנט, סעיפים: א, ח), וכן פסק בים של שלמה (ב"ק פ"י, סי' כ) שהובא בקצרה בש"ך (חו"מ סי' שמח, ס"ק ג), שכאשר יהודי לא משלם לפועל גוי בשלימות את הסכום שסוכם עמו מראש עבור מלאכה שעשה לו, או עבור סחורה שקנו ממנו, או עבור שכירות דירה, חדר במלון או שכירות מטלטלין כמו מכונית וכיו"ב, למרות שהגוי תובע ממנו את יתרת כספו שמגיע לו, וכל שכן אם לא משלם לו כלל, שעובר בכך היהודי מלבד על איסור גזל, גם על האיסור "וחישב עם קונהו", וגם על האיסור "לא תעשוק שכר שכיר", ששייכים גם כלפי פועלים ומשכירים גויים.
על איסורים אלו יעבור היהודי - אפילו אם "יצליח" להטעות את הפועל הגוי באופן שלא ירגיש בכך, ולא יגרם חילול השם ממעשהו. [ואת העונש על כך, עיין במבוא במקרה הראשון של הספר חסידים (סי' תרכא)].
ח. אם המעביד הינו גוי, והיהודי עובד אצלו או עבורו כשכיר יום או בקבלנות או שמספק לו סחורה - עליו לעבוד ביושר באותו האופן שחייב לנהוג אם המעביד שלו הינו יהודי - כשם שעבד יעקב אבינו בנאמנות אצל לבן, למרות רמאותו כלפיו.
לפיכך אם לא עבד אצלו כראוי או שהצהיר שלא כדין על דברים שעשה לו או על זמנים שעבד עבורו - אע"פ שלא עבד בהם או שלא עשאם. או שהצהיר שסיפק לו סחורה, למרות שהעובדות לא היו נכונות, ומחמת הצהרתו קיבל מהגוי כסף - נחשב הדבר כגזל מהגוי, ועליו להשיב לגוי מה שגזל ממנו.
ט. במקרים אלו ודומיהם, אם יש בין היהודי לגוי ויכוח בעובדות או בטיב העבודה שעשה לו הגוי וכדומה - עליהם לפנות לבורר מוסכם או שיגיעו מעצמם לפשרה בהסכמה. ולולא זאת, צריך היהודי לדעת, שאם הגוי צודק בטענותיו, ואפילו בחלק מהן - הוא נשאר חייב לו כסף, ודינו כגוזל ועושק את הגוי ביחס לכסף שחייב לו.
ולכן במקרים אלו - מוטל על היהודי החיוב, ליזום את הבוררות ביניהם שתהיה בהסכמת הצדדים. ולצורך כך יכול לבחור בכל אדם המוסכם על שני הצדדים שיכריע את הויכוח ביניהם, לאחר שישמע את טענות שניהם.
י. כשם שאסור לגנוב מגוי, כך אסור להזיק לגופו או לממונו של הגוי. ואין הבדל בכך, אם מזיק לממונו הפרטי של גוי יחידי או לחברה שבבעלות גוי או בבעלות ממשלתית של גויים.
יא. אם יהודי פגע באשמתו בכוחו או עם מכוניתו ברכבו של גוי, וגרם לה נזק - חייב המזיק לשלם לגוי את אותו הסכום שהיה משלם, אם המכונית שניזוקה היתה בבעלות יהודי. אולם הוא פטור מלשלם לגוי עבור: הטירחה לטפל בתיקון המכונית, הפסד ימי העבודה, שכירת מכונית חלופית בזמן התיקון, צער ועגמת נפש וכו' - למרות שמחייבים זאת בערכאות - כשם שהוא פטור מלשלם זאת גם אם המכונית שניזוקה היתה בבעלות יהודי.
יב. יהודי שהזיק לגוי באופן של גרמי, וכל שכן באופן של גרמא - פטור מלשלם לגוי אפילו אם עשה זאת בכוונה. והטעם, מאחר וגרמי הוא חיוב מדרבנן שחידש רבי מאיר. לפיכך לא מבעי לדעת הריצב"א שהובא בתוס' ב"ב (כב:), והש"ך (חו"מ סי' שפו ס"ק א) שפוסק כמותו, שסוברים שחיוב גרמי נובע מדין קנס. שודאי שחז"ל לא קנסו חיוב באופן שיהודי מזיק לגוי. אלא גם לדעת שאר בעלי התוס' שסוברים - שגרמי הינו חיוב גמור מדרבנן, מכיון שהתורה פטרה את המזיק באופן הזה מלשלם, ממילא כשחז"ל תיקנו לחייבו, הם תיקנו זאת רק כשמזיקים ליהודי ולא כשמזיק לגוי. ודין גוי הוא כלפני התקנה.

 

השבת אבידה לגוי - והפקעת הלוואתו

הקדמה

התורה אסרה על יהודי לקחת מגוי ממון שלא מגיע לו. כמו כן אסרה עליו להזיק לגוי או לעשות מעשה שיחסר ממנו ממון שברשותו. אולם אם הגוי איבד מעצמו את ממונו אפילו בשוגג, הרי כעת אין בעלים לממון זה שיצא מאליו מרשות הגוי, ונמצא ברה"ר או ברשות אחרת שאינה שייכת לבעל הממון. ונמצא שמי שמצא את הממון האבוד ולקחו לעצמו, זכה בממון שמצד עצמו נחשב כמופקר.

ואע"פ שאם הממון הזה היה שייך ליהודי ואבד ממנו ויש בו סימן - נחשב הדבר שהממון עדיין שייך לבעליו, אע"פ שאינו ברשותו להשתמש עמו כרצונו, ובמקרה זה חייבה התורה את המוצא להשיבו לבעל הממון מדין השבת אבידה. אולם לגבי ממון ששייך לגוי - התורה אסרה על היהודי רק לקחת אותו מהגוי שמוחזק בו, אבל אם ממון זה יצא מרשות הגוי מאליו מבלי שהיהודי יגרום לכך - במקרה זה הפקיעה התורה את הממון מכל שייכות לגוי. ואפילו אם יש סימן באבידת הגוי, וגם ידוע שהגוי עדיין לא התייאש ממנה. ולכן דין האבידה מעתה - כחפץ הפקר שנמצא ברה"ר, שכל הקודם לזכות בו - זכה בו.

לפיכך אפילו לדעת היראים שחידש, שגם לדעה בגמ' שסוברת שמותר לגנוב מגוי, אולם לאחר שגנבו היהודי מהגוי – עדיין לא נחשב הממון ממון של היהודי. ולפיכך בכל המקרים שהתורה הקפידה לעשות מצווה דווקא בממון ששייך לו כמו: ארבעת המינים ביום הראשון של סוכות - לא יוכל הגנב לצאת ידי חובת המצווה עם החפץ שגנב, כי אין הדבר נקרא "שלו" אע"פ שהוא ברשותו, ולמרות שלאותו מאן דאמר היה מותר לו לקחתו מהגוי.

אולם חידושו של היראים שהממון הגנוב לא נקרא ממון הגנב הינו - רק כאשר היהודי עשה מעשה להוציא מהגוי את ממונו בעל כרחו או בניגוד לדעתו של הגוי, שההיתר לגנוב לאותה דעה מתייחס – רק כלפי מעשה הגנב, אבל לא לגבי הפקעת בעלות הגוי מממונו שעדיין היא קיימת לו. משא"כ אם ממון זה יצא מאליו מרשות הגוי ללא שום פעולה מצד היהודי, שהתורה היא זאת שהפקיעה את עצם הממון מבעלותו על הממון שאבד לו, ועשתה את הממון האבוד – כממון הפקר, וממילא אינו נחשב יותר כממון הגוי, ולכן יכול היהודי שמצאה לקחתה לעצמו, ויוצא ידי חובת המצווה בממון הגוי שמצא, למרות שיש בו סימן. ולכן כתב השו"ע (חו"מ סי' רסו, א) וז"ל: אבידת הנכרי - מותרת - ולא סייג זאת בשום הגבלה. והמשיך שם, שנאמר "אבידת - אחיך", ואדרבה מי שמחזירה לגוי - הרי זה עובר עבירה - מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה [שהם - הגויים]. אלא שאם החזירה לקדש את השם וכו' - הרי זה משובח ע"כ. ועיין שם בסמ"ע (ס"ק א), וכן כתב בפירוש בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סי' פב, ע"מ קמו ד"ה ועיין בב"ש וכו'), וכעין זה מבואר גם בדברי המאירי בב"ק (קיג. בד"ה נמצא וע"ש).

קיצור הלכות אבידת גוי - והפקעת הלואתו

ונכתוב בקצרה את עיקרי יסודות ההלכה הקשורות להשבת אבידה לגוי, וגדרי הפקעת הלואתו.
א. כל כסף או חפץ שאבד לגוי מעצמו, ויצא מרשות הגוי לרשות אחרת. למרות שיש בו סימן, וידוע איזה גוי איבדו, ואפילו אם ידוע שהגוי לא התייאש מאבידתו - נקרא "אבידת גוי" - ומותר למוצא לכתחילה לקחתו לעצמו. לפיכך כל אבידת גוי שמצאה יהודי ברה"ר, במשרדו, בחנותו, במכוניתו, למרות שיודע מי הוא הגוי ששכח אותה - פטור מלהשיבה לגוי.
בכלל "אבידת גוי" כלול: כל כסף או חפץ שקיבל יהודי בטעות לידיו או לחשבון הבנק שלו, מגוי פרטי או מחברה שבבעלות גויים, ממשרדי ממשלה או עיריה של גויים וכדו' - ופטור מלהשיבו.
ב. בכל המקרים של אבידת גוי, שסביר להניח שבמשך הזמן ייוודע לגוי שהכסף או החפץ שאיבד או שהעביר בטעות הגיע ליהודי או שנשכח אצלו - חייב היהודי להשיבו מיד לגוי, מפני חילול השם כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רסו, א).
ג. בכל המקרים של אבידת הגוי, אם היהודי רוצה מעצמו להשיבם לגוי כדי לקדש את השם, שיראו הגויים שתורת ישראל הינה חסד ורחמים - רשאי היהודי להחזירה לגוי, וכך גם ראוי לעשות, כדי לקדש את שמו של הבורא ית"ש. וכך עשו רבים מגדולי ישראל כמבואר בירושלמי ב"מ (פ"ב), ובמדרש תהילים (סי' יב) וע"ש.
ד. לאור האמור, ניתן כעת להבין את הגדר שנקרא "הפקעת הלוואתו" המובא ברמ"א (חו"מ סי' שמח, ב). ונקדים לכך דוגמא. אם גוי הלוה אלף שקל ליהודי, וקבעו ביניהם תאריך מסוים לפרעון החוב. וכשהגיע תאריך זה, שכח הגוי מההלואה או שחשב שהלוה בשעתו רק שמונה מאות שקל. מכיון שהאלף שקל שקיבל היהודי מהגוי - בהיתר קיבלו ממנו. ולאחר קבלתו - כסף זה נעשה ממונו לכל דבר וענין. אלא שחל על היהודי לשלם לגוי כסף אחר במועד שקבעו. הרי שביום פרעון החוב, הכסף שנמצא עדיין ברשות היהודי - ודאי ששייך רק לו, ויכול לעשות עמו כרצונו. לפיכך אם הגוי שכח מההלואה או חלק ממנה, נמצא שהכסף שנשאר ברשות היהודי - הינו כסף שלו, שעדיין לא שייך בשום אופן וצורה לגוי. ומכיון שהיהודי פטור מלהשיב לו את אבידתו - לכן מותר גם לכתחילה לא לשלם לו את החוב, כי החוב הינו כעת בגדר "אבידת גוי", אפילו אם ברור לנו שאם הגוי יזכר מההלואה - ודאי שיתבע אותה מהיהודי.
אמנם אם המלוה היה יהודי, מדין השבת אבידה היה צריך הלוה להחזירו למלוה, כמו החיוב להחזיר אבידה ששכחה בעליה ועדיין לא התייאש ממנה. [ונוסיף כהערה צדדית, שמבואר בש"ך (חו"מ סי' רלב ס"ק ב) בשם השלטי גבורים, שגם ביחס ליהודי החיוב לפרוע לו את ההלואה קיים, רק כשידוע שהמלוה עדיין מעוניין בפרעון החוב, ולא כשישנו ספק אולי בכוונה לא תובע ממנו את פרעון החוב, כי יתכן שהמלוה מעוניין לתת לו אותה במתנה. ועיי"ש שנשאר בזה בצ"ע.]
אלא שבמקרה שהגוי תבע מהיהודי סכום מופחת מהחוב האמיתי, חששו חז"ל שמא הגוי אמר כך בכוונה כדי לבדוק את היהודי האם הוא איש אמיתי. לפיכך כדי שלא יהיה חילול השם, אמרו חז"ל, שבתחילה יאמר לו היהודי שאינו זוכר כמה כסף חייב לו, והוא סומך על דיבורו של הגוי בלבד, ובמקרה כזה אין כאן חילול השם, כי הגוי יודע שהיהודי סומך רק עליו, וכך מבואר בש"ך שם (ס"ק ג).

ההבדל בהיתר "הפקעת הלואתו", בין אם החוב נגרם מחמת הלוואה או מחמת מקח

אמנם כתב שם הש"ך בשם היש"ש, שההיתר של הפקעת הלוואתו קיים - רק בחוב שנובע מחמת הלואה, חוב למיסי הממשלה, העיריה וכדומה. אבל אם החוב נובע מחמת סחורה או עבודה שקיבל היהודי מהגוי, במקרים אלו, אפילו אם הגוי שכח מהחוב, מכולו או מחלקו - חייב היהודי לשלם לגוי כל מה שהתחייב לו.

והטעם לכך הוא, שהסחורה שקיבל היהודי מהגוי ניתנה לו רק תמורת תשלום מלא כפי שסוכם ביניהם מראש, וכשלא משלמים עבורה במלואה - נמצא שיש בידי היהודי סחורה שנגזלה ונעשקה מהגוי שלא כדין, וממילא יעבור עליה היהודי על איסור גזל, ועושק. ולכן אין הדבר דומה למניעת פרעון חוב הלואה או אי תשלום מיסים שנשכחו מהשלטונות, ששם הכסף שנשאר ברשות היהודי, שייך ליהודי בלבד, ובהיתר הגיע אליו, אלא שיש לגוי זכות לתבוע אותו ממנו.

לאור האמור - אסור ליהודי ליסוע ללא תשלום בתחבורה ציבורית ששייכת לגוי פרטי או ששייכת לממשלה של גויים, או להיכנס למלון, בריכה, תערוכות שונות, וכל דבר ששייך לגוי, אם הכניסה לשם כרוכה בתשלום. מאחר ובמקרים אלו היהודי לוקח ומשתמש בקרקע או במטלטלין של הגוי בעל כורחו ובניגוד לדעתו - ודינו כגזלן. ולא שייך לטעון כלפי חיוב זה, שהמשתמש פטור מלשלם, כי זה נהנה [פי' היהודי] וזה לא חסר [פי' הגוי]. שהרי מבואר בתוס' (ב"ב יב: ד"ה כגון וכו', ובב"ק כ: ד"ה הא איתהנית וכו'), ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' שסג, ו) שאם בעל הנכס אוסר לכתחילה להיכנס לדירתו וכו' מבלי לשלם לו כמקובל, אפילו אם הוא לא נחסר מאומה - חייב המשתמש לשלם לו את דמי השימוש. ואם לא ישלם לו - נחשב המשתמש כגזלן, ולא יפטר מהאיסור ומחובו עד שישלם לבעל הנכנס מה שמגיע לו במלואו.

בנוסף לכך נדגיש, שבמקומות אלו במקרים רבים - אי התשלום גורם לחילול השם, כי שכיח שמסתובבים שם פקחים שבודקים האם הנכנסים שילמו דמי השימוש.