מחשבה לתת צדקה מחייבת?
הרב דב קדרון
בבא קמא לו ע"ב
בגמרא מסופר על אדם שחבירו התחייב בבית דין לשלם לו חצי זוז, ובתחילה אמר שמכיוון שזהו סכום קטן הוא לא רוצה אותו, אלא יינתן לצדקה, לאחר שחשב קצת הוא שינה את דעתו ואמר שבעצם הוא רוצה את הכסף כדי לקנות לעצמו משהו לאכול. רב יוסף, שהיה גבאי הצדקה של העניים, אמר שמכיוון שידו כיד העניים הוא כבר זכה בכסף עבורם וכבר לא יכול אותו אדם לחזור בו.
רבותינו הגאונים והראשונים חולקים האם ניתן ללמוד מסוגיה זו שצדקה דינה כהקדש, שנקנה בדיבור בלבד.
יש סוברים שמכאן משמע שדיבור בלבד מועיל להקדיש כסף לצדקה, ויש מוכיחים להיפך, ממה שאמר רב יוסף שבגלל שהוא היה גבאי הצדקה לכן הכסף כבר עבר לבעלותם של העניים, מתוך זה משמע שאילו לא היה גבאי הצדקה שם, דיבור בלבד לא היה מספיק כדי להקנות את הכסף לעניים.
מכיוון שבהקדש אין צורך אפילו בדיבור, אלא מחשבה בלבד כבר מחייבת לגביו, ממילא יש גם מחלוקת לגבי מחשבה בצדקה, וזו מובאת גם בהלכה (הגהת הרמ"א יו"ד רנח,יג):
אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ... ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. והעיקר כסברא הראשונה.
