מי ששתה עדשות מגע חייב?
הרב דב קדרון
בבא קמא לג ע"ב
בגמרא נידון עניינו של המזיק שעבודו של חברו, והראב"ד (בהשגתו על הרמב"ם) מחלק בין מי שעושה מעשה בחפץ שלו, וכתוצאה מכך נגרם נזק לחברו, לבין מי שעושה מעשה במה שייך לחברו, לכן מי שמשחרר את עבדו המשועבד לטובת חוב לחברו אינו חייב לשלם, כי הוא עשה מעשה בעבד ששייך לו, ולעומת זאת השורף את שטרו של חברו חייב לשלם מפני שעשה מעשה במה ששייך לחברו.
על פי זה ביאר בספר חשוקי חמד (מסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב) את פסקו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל לגבי בן ישיבה שחזר לחדרו בפנימיה בשעה מאוחרת, והיה צמא עד למאוד. הוא לקח כוס מהשולחן, מילא אותה במים, ושתה. אמנם בזמן השתיה הוא הרגיש מרירות, אבל לא ייחס לכך משמעות מיוחדת. למחרת בבוקר, כשהתעוררו משנתם, התברר שהבחור שתה את עדשות המגע של חבירו, שהיו בכוס בתוך נוזל. השאלה הייתה האם הוא חייב לשלם לו על העדשות, והגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק שהוא פטור, ואחד הטעמים שלו היה מפני שהדבר לא נעשה בדרך של היזק. בדומה לאדם שעושה מעשה בחפץ שלו, שלדעת הראב"ד גם אם אגב אותו מעשה נגרם נזק לחברו אינו חייב לשלם.
אולם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל סבר שהבחור ששתה את העדשות של חברו חייב לשלם, מפני שאדם מועד לעולם, אפילו באונס, ועוד מכיוון שהרגיש מרירות בשתייה, היה עליו לבדוק, ולכן אולי מתקרב הדבר למזיד.
