דַּעַת עֶלְיוֹן
בבא קמא לח ע"א-ע"ב
"נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כשעלתה על דעתך (עלתה על דעתי), שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית".
למה לא הסתפק הקב"ה באמירת: "לא כן", ובהצגת הנימוק הנוסף של "שתי פרידות טובות", אלא טרח להזכיר את דעתו של משה – "לא כשעלתה על דעתך"?
משום שרצה להראות מה בין דעת בשר ודם לבין דעת עליון. בשר ודם אינו דן אלא על סמך העבר, ואילו הקב"ה דן הן על סמך העבר והן על סמך העתיד, כי אצלו העבר ההוה והעתיד כולן חד הן.
וזהו שאמר בלעם: (במדבר כד, טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, והמשיך בפסוק הבא: (יז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ...
מהי אותה דַּעַת עֶלְיוֹן שיודע, העתיד אשר לֹא עַתָּה.
