הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
כיצד מחייבת שבועת האבות את הבנים?
אדם שנשבע לעשות מעשה מסוים ואינו עושה אותו, או להיפך, חייב מלקות (אם יש בזה מעשה). אם הוא היה שוגג הוא יביא קרבן עולה ויורד. ואולם, אחד החריגים לכלל זה הוא אם השבועה היא על דבר מצוה: לדעת תנא קמא בין אם הוא נשבע לקיים את המצוה, ובין אם הוא נשבע לבטל אותה, אין לכך כל משמעות מבחינת הלכות שבועות. לדעת ר' יהודה בן בתירא שבועה לקיים את המצוה תחייב אותו גם בדיני שבועות, אבל גם הוא מודה ששבועה לבטל את המצוה אינה מחייבת אותו כלל:
1. מסכת שבועות פרק ג משנה ו
נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור. לקיים ולא קיים - פטור, שהיה בדין שיהא חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא. אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות - שאינו מושבע עליה מהר סיני - הרי הוא חייב עליה, מצוה - שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה? אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כְּהֵן, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כְּהֵן, שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור.
ואולם, למרות האמור במשנה, שתי משניות לפני כן נאמרה הלכה שלכאורה סותרת את הדין הזה:
2. משנה שבועות ג משנה ד
שבועה שלא אוכל, ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים - חייב. רבי שמעון פוטר.
לכאורה צריך לשאול: מדוע לדעת תנא קמא הוא חייב? הרי הוא עבר על מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני! מביאה הגמרא שתי תשובות אפשריות:
3. תלמוד בבלי שבועות כג, ב
אמאי? מושבע מהר סיני הוא! רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין. וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, אי בסתם ואליבא דר' עקיבא, דאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא.
תשובתם של רב, שמואל ור' יוחנן היא שהאדם נשבע לא לאכול כלל, ומכיון ששבועתו חלה לגבי דברים המותרים באכילה, היא חלה גם על דברים האסורים באכילה. ואילו תשובתו של ריש לקיש היא שמדובר באדם שנשבע לא לאכול אפילו כמות הקטנה מהכמות שהתורה אוסרת עליו, ועל הכמות הזו הוא אינו מושבע ועומד מהר סיני. בשיעור זה ברצוני להתמקד במחויבות שלנו כתוצאה מהברית בהר סיני. הרעיון שאנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני מופיע גם בפרשת השבוע:
4. דברים פרק ה, פסוקים א-ג
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: ה' אֱ-לֹקֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים:
הברית שכרת הקב"ה עם אבותינו בהר חורב מחייבת גם אותנו, עד כדי כך שאם נישבע בשבועה הסותרת את אותה ברית לא תהיה תוקף לשבועה זו, כי אנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני. כך מופיע גם לקראת סוף ספר דברים:
5. דברים פרק כט, פסוקים א-יד
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹקִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:
ואולם, על הדברים האלה צריך לשאול שאלה יסודית מאוד: כיצד אפשר לחייב אותנו על כך שאנחנו עוברים על הברית, שאנחנו בכלל לא התחייבנו בה? האם אין זה סותר את מה שאמר יחזקאל הנביא:
6. יחזקאל פרק יח, פסוקים א-ד
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱ-לֹקִים אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:
מדוע, אם כן, קובעת התורה שאנחנו איננו יכולים להפר את הברית שכרתו אבותינו? הרי גם יחזקאל עצמו חוזר ומדגיש שאין באפשרותנו להפר את הברית שה' כרת את אבותינו:
7. יחזקאל פרק כ, פסוקים לב-לז
וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱ-לֹקִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אֱ-לֹקִים: וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית:
מסביר המדרש מדוע הברית הזו מחייבת אותנו למרות שהיא נכרתה בעצם עם אבותינו: הסיבה היא שהנשמות של כולנו היו שם כחלק מהברית:
8. מדרש תנחומא פרשת ניצבים סימן ג
וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל מה כתיב שם "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'". אמרו לו: בן כהן הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה? אמר להם: אוכל. אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו? אמר להן: הן. אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה ככל האומות, אמר להם יחזקאל לישראל: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה... חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה" וגו'. אמר להם: כל זמן שלא מְכָרוֹ - ברשותו הוא, ואתם לא נמכרתם בדמים שנאמר "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם... למען הקים אותך" וגו' שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם. ולא אתכם לבדכם אלא אף הדורות העתידין לבא היו שם באותה שעה, שנאמר "כי את אשר ישנו פה". אמר רבי אבהו בשם ר' שמואל בר נחמני: למה כתיב "כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה"? לפי שהנשמות היו שם ועדיין גוף לא נברא, לכך לא כתיב בהן עמידה.
כך מסביר רבינו את המחוייבות שלנו בברית זו:
9. רבינו בחיי בן אשר (המאה ה-13, ספרד) דברים כט, יג
ולא אתכם לבדכם כלומר שבדור הזה אנכי כורת את הברית ואת האלה, כי אתם עמנו עומדים היום לפני ה' א-לוקינו, אלא אפילו את אשר איננו פה עמנו היום, כלומר בברית הזאת. ואמר כן לפי שהאב שורש והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השורש ועל כן יהיה יכול השורש להביא באלה את הדורות הבאים. ודרשו רז"ל: כל הנפשות שנבראו מבראשית היו שם, והגוף עדיין לא נברא. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב: ואת אשר איננו פה, בגוף, עמנו היום, בנפש. ומלת 'עמנו', תחזור למעלה למלת 'עומד', כאילו אמר 'ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום'. והזכיר בהם עמידה כלשון האמור במלאכי השרת 'בין העומדים האלה'.
אבל השאלה היא איך הדבר הזה עובד? האם נשמות יכולות להתחייב במצוות? הרי כל מושג המצוות הוא רק לחיבור שבין הגוף והנשמה! המלבי"ם מביא על כך שלוש תשובות:
10. מלבי"ם (ר' מאיר לייבוש וייזר, המאה ה-19, מזרח אירופה) התורה והמצוה דברים כט, יג
כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' א-לוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ע"פ הפשט קאי על פסוק דלעיל והוה כאילו אמר בסוף הפסוק הזה אני כורת את הברית וגו'. ומובן שלא יתכן כריתת ברית עם אשר איננו פה. לכן בהכרח ש'אשר איננו פה' המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית והמה קיבלו גם על זרעם ועל כל הנלוים, על דרך הכתוב "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם"... והמפרשים האריכו בהבנת הדבר איככה יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם, הלא עיקר האדם הוא הנפש ואין שום התקשרות בין נפש האב עם נפשות יוצאי חלציו!? לכן הוכרחנו להאריך מעט להסביר קבלת התורה שקבלו האבות גם בעד דורות הבאים, ע"פ כמה טעמים:
א. מעיקרי אמונתנו שהנפשות - המה הנשמות - חיים וקיימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שעל ידו תכרת מארץ החיים. וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בני ישראל היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקיבלו להיות שומרים התורה. ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף, אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קיבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם, ומכל שכן שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יוכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם...
ב. החקירה אם יכולים לקבל גם לבניהם אחריהם הוא רק על דבר שהוא חוב להם, אבל על דבר שהוא לו לזכות וטובה בודאי יכולים לקבל עליהם ולזכותם, ולכן יכלו לקבל על הדורות הבאים לקיים כל התורה מפני שהתורה היא רק ליישר את המידות ולהדריך בדרך ישרה שלא ישתקע בתאוות הגשמיות...
ג. כי השי"ת בורא כל המציאות וממציא כל הנפשות ובידו נפש כל חי, ואם יסלק השגחתו רגע אחד תהיה כל הבריאה אפס ואין, ואם הוא יצוה דבר, היתכן שיוצרך לזה הסכמת המצוה? כמ"ש 'חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליהם', ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה לא מפני שהיו יכולים לעכב, אלא מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבלו הדברים בלבם בקבלה חזקה ואמיתית. ממילא על ידי זה יהיו הדברים נשרשים גם בנפשות דורות הבאים...
ואולם, על התשובה השניה שמדובר פה בזכות, ולכן אפשר להתחייב על כך, צריך להקשות מדברי הגמרא שאם מגיירים ילד קטן הוא יכול למחות כשהוא גדל, למרות שגיור נחשב לכאורה כזכות לו, כי בכל אופן יכול להיות שבהפקירא ניחא ליה:
11. תלמוד בבלי כתובות יא, א
אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, תנינא: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו! מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, קמ"ל דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן - זכות הוא לו. לימא מסייע ליה: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד; מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין! לא, הכא במאי עסקינן - בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון. אמר רב יוסף: הגדילו - יכולין למחות.
נדמה לי שמי שניסח את העניין באריכות וביסודיות רבה הוא האברבנאל, שכותב כך:
12. אברבנאל (ר' דון יצחק אברבנאל, המאה ה-15, ספרד ופורטוגל) דברים כט, ט
הספק האחד, והוא הגדול שבכלן שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו זה במלכות ארא"גון על ענין הברית הזה ומאמר הכתוב שאמר "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגו' כי את אשר ישנו פה" וגו'. והוא כי מי נתן כח לדור המדבר שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו 'נעשה ונשמע' ולעברם בברית השם יתברך א-לוקיהם או השבע שבועה לאסור אסר על נפשם אשר לא יבטל לעולם, עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם כמו שיראה מזה הכתוב ובכל מקום שנמצא בפיהם ז"ל (שבועות כג) "והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא" שזה לא יתכן מן הדין. שהרי לא יפול בזה הענין טבע אבות ובנים, לפי שגוף אשר יש לו לאב שותפות בהיותו לא היה נמצא שם כי אם בכח רחוק מאד מאד ממציאותו והוא מבואר כי לא בכח יגבר איש להשביע בניו לדורי דורות. וכל שכן מצד הנפש הדברית שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שאינה נדונת על פיו וכמאמר הנביא יחזקאל עליו השלום "מה לכם אתם מושלים את המשל הזה בית ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהנה חי אני נאום ה' א-לוקים אם יהיה לכם עוד המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן" וגו'. מורה שהם אצלו ית' בשווי מבלי שתוף ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיה. וכמו שתורה על זה הפרשה כלה. וגם ירמיהו הנביא ע"ה אמר כן. וחוייב אם כן שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב וכל שכן מדבורו ואין צריך לומר לדורות עולם. וכבר אמרו בפ"ק דכתובות (דף יא) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת בית דין ואם הגדיל יכול למחות. והלא דברים קל וחומר ומה אם בהיות שם הגוף יכול למחות לפי שהיה קטן בשנים, כל שכן אם לא היה שם כלל שאינו מחוייב במה שעשו הראשונים מדעתם.
ואין ראוי לנו שנתפייס במה שאמרו הקדמונים ז"ל ובמדרש תנחומא בפרשה זו שכל הרוחות שהיו עתידין להמצא עד סוף כל הדורות כולם היו באותו מעמד וכלם קיימו וקבלו הברית הזאת באלה ובשבועה כי יקשה זה על השכל להאמין בו איך היו הנשמות שהם מבלי גופות, והמצוות אינם מחוייבות כי אם לחבור הנפש עם הגוף הנקרא אדם. וכמו שאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ובמתים חפשי. כי בהפרדם זה מזה אינם אדם עם כי המצות חובת הגוף הם ואין חבין לאדם שלא בפניו.
גם לא יספיק בתשובה זה דעת האומר שהיו באוכלוסא ההיא שש מאות אלף הגברים כולל הצורות כלם וכל הפרצופים לכל מזגי האדם שהיו אפשרי המציאות ושמעתה אי אפשר להמצא שום אדם בדורות הבאים שלא היו שם בדמותו וצלמו בגוף ונפש. ושלזה אין בשום אדם יכולת להפר במה שישבעו כלם בהר סיני. כי היו הדברים האלה כבדים על הלשון לאמרם וקשים על השכל לקבלם והם חלושים כפי ענינם בעצמם.
ויותר מזה יקשה למה שראינו בעינינו שעל שבועה זו יש קיום והעמדה אל הברית והשבועה אשר לו יתברך עליהם שלא יופרדו לעולם בזולתם והא בהא תליא ונשארה להם השאלה בעינם ומבקשים פנים אל התירה. לפי שישראל עברו השבועה הזאת פעמים רבות. ויתחייב מזה שכבר הופר הברית והשבועה הא-לוקית ויהיו בטלים כל הכתובים המורים על נצחיות ישראל. כמו שאמר (ירמי' ל"א) "אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". "אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל" וגו'. גם אמרו (פ' בחקותי) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים" וגו' ודומיהם. ואם עברו השבועה והברית אשר עליה היינו לו יתברך לעם הנה אם כן אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואיך יהיה אם כן מקום לנבואת יחזקאל (סימן כ') והעולה על רוחכם וגו'. אבל זה ממה שיורה שאין כח באבות להשביע הבנים ולחייבם בשבועתם ולא יהיה כח בשבועתם להמשיך בחבלי מציאותם ובעבותות קיומם הדבוק הנצחי שרצו ורצה השם יתעלה שיתלה בה. זהו ענין הספק הזה ותוארו. ובאמת כי הוא ספק עצום ונורא ויתד שהכל תלוי בהתרתו:
...
עם היות שכפי הדין זכין את האדם שלא בפניו ואין חבין את האדם שלא בפניו ושאין אדם מוריש שבועה לבניו, ר"ל לחייבם בשבועה אשר הוא עשה לבניו בימיו, אין ספק שאם אדם קבל הלואה מאחֵר שחייב בפרעונה הוא ובניו עד עולם. כי כמו שהבנים זוכים בירושת נכסי אביהם, ככה הם מחוייבים לפרוע חובותיהם. וחיוב האבות כשיהיה בדרך הזה, רוצה לומר ממה שקבלו בדרך הלואה, מוטל על הבנים אף על פי שלא היו עדיין בעולם. ומזה הצד היה העבד הכנעני ירושה על הבנים כמו שאמרה תורה "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" לפי שהיו מקנת כספו של אדם כשאר נכסיו. וידוע שהש"י זכה בישראל אם מפני שהוציאם מכור הברזל ממצרים מבית עבדים והם ומקניהם וקנינם היו מאתו ומידו כמו שכתוב "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנעניים וזכה גם כן בנפשותיהם לפי שהשלימם שלמות נפשיי במתן תורתו. לכן הכניסם בברית הראשון בהוציאו אותם ממצרים, והיה הברית ההוא בדם שזרק עליהם, להורות שגופם ונפשותם - כי הדם הוא בנפש יכפר - כלם היו משועבדים אליו יתברך. ולכן אמרו בעת ההכנסה באותו ברית נעשה ונשמע. ור"ל בגופותינו נעשה ונעבוד כעבדים אל אדוניהם ובנפשותינו נשמע ונאמין כתלמידים לרבם.
ולפי שעתה רצה הש"י לעשות עמהם חסד אחר והוא בירושת הארץ הקדושה, הביא הצורך שיכנסו בברית חדשה, לפי שהראשון היה על שעבוד גופם והכנעת אמונתם. והשנית היא על ירושת הארץ. והיה ענין זה הברית וכונתו שלא בחרבם יירשו ארץ. ולא הורישוה מאבותיהם אבל שהש"י נתנה אליהם לא במתנה כי אם בתורת הלואה, כמו שכתוב "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ", ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ, ושלא יעבדו אלוה אחר זולתו כי יהיה זה מרד וקשר גדול אליו.
הנה התבאר מזה צורך הברית הזה ותכליתו והתבאר עם זה גם כן שהאומה הזאת היא לפניו ית' כעבדים נרצעים עד עולם ושבניהם ובני בניהם הם כעבדים כנעניים וככושיים שלא יהיו חפשים בשום צד. וכמו שכתוב "הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל". ובערך הארץ הנבחרת אשר לקחו מאתו יתברך וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הבכורים והתרומה והמעשרות ושאר המצות התלויות בארץ הם בהכרח כגרים ותושבים עם א-לוקינו ומחוייבים הם ובניהם עד עולם לשבת בארץ הזאת ולפרוע החוב אשר הסכימו בראשונה עם אדוני הארץ לפרעו שהם המצות שקבלו על עצמן בעת שנכנסו בעבודתו והוציאם מעבדות מצרים ובעת שנכנסו לארץ וקבלוה על מנת כך.
ועל כן אמרו חכמינו ז"ל שכל בר ישראל מושבע מהר סיני לפי שאז נכנסו לעבודת הא-ל יתברך וכל זרעם היוצא מהם הוא באותו חיוב ועבדות לא יצא חפשי הרי לך שמפאת הגוף ומפאת הנפש ומפאת ארץ מגוריהם אשר גרו בה היו הבנים מחוייבים ונכללים בברית שקבלו אבותם, לא מצד השבועה שעשו כי אם מדין העבדות אשר קבלו בהוציאו אותם מארץ מצרים ומפאת התורה שקבלו בפקדון והארץ הנבחרת שקבלו בהלואה. ואל זה בודאי כוונו חכמינו זכרונם לברכה במדרש תנחומא בפרשה זו באמרם שהיו הנשמות כלם בשעת הברית ובענין האכלוסא שאמרו ג"כ, לפי שהיה הברית ההוא כולל לכל העתידים לבא בכל הדורות ולא היה פקפוק להתחדש בשום צד על שעבוד הברית. כי אם היה הברית ההוא כדרך שני אוהבים שעושים זה לזה ברית אהבה ונאמנות, היה הספק עצום וקשה ההתרה איך יחוייבו בו ובשבועתו הבנים אשר עדיין לא היו בעולם? אבל להיותו ברית ושבועה חוב גמור שהיו גופותיהם חייבים ומשועבדים וארצותם גם כן, איך יתכן שהבאים מהם יסורו מאותו חיוב? האם יוכלו להוציא עצמם בני העבדים כנעניים מן העבדות אשר יולדו בו והורישו מאבותיהם? וזהו עקר הברית והאלה אשר לא תופר לעולם.
