מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הזיק עם הסיגריה שבידו

הרב צבי שפיץ

בבא קמא לא ע"ב

שאלה:
ראובן המתין בתחנת אוטובוס ברחוב הומה בני אדם, כאשר בין אצבעותיו סיגריה בוערת. אדם שעבר לידו, דחף את הסיגריה בגופו ללא כוונה, והסיגריה פגעה באדם שלישי שעבר בסמיכות וחרכה את בגדיו.
מי חייב לשלם עבור הנזק שנגרם לבגד?

תשובה:
א. אם ראובן המעשן החזיק את הסיגריה בידו במקום שעוברים שם אנשים – דינו כאדם שמזיק בפשיעה. לפיכך רק הוא חייב לשלם עבור הנזק שנגרם לזולת מחמת הסיגריה שלו.1
חיוב זה קיים בין עבור נזקים שהסיגריה גרמה להולך הרגל שנתקל בה, ובין עבור נזקים שהסיגריה הזיקה לאדם שלישי. כגון, אם הולך הרגל נתקל בה תוך כדי הליכתו, וכתוצאה מכך היא הועפה לעבר אדם שלישי ועשתה חור בחולצתו. 2
ב. אם המעשן החזיק את הסיגריה צמוד לגופו, והולך רגל התחכך בו וניזוק מהסיגריה – פטור המעשן מנזקיה. לפיכך אם מחמת ההתקלות בהולך הרגל הועפה הסיגריה לעבר אדם שלישי שניזוק מחמתה – בעל הסיגריה פטור מנזקיה, ואילו הולך הרגל ישלם לאדם השלישי את נזקיו.
אמנם אם המעשן הלך ברה"ר במקום שהיה בו דוחק רב של אנשים או שעמד בתור להיכנס למקום מסוים והיה שם ריבוי אנשים שרצו ודחקו להיכנס. היות שהרגילות במקומות אלו שאנשים מתחככים זה בזה, לפיכך אם נגרם למתחכך או לאדם שלישי נזק מחמת הסיגריה - חייב המעשן בלבד על נזקיה. 3
ג. מעשן שזרק סיגריה בוערת לרה"ר והולך רגל שלא הבחין בה עבר לידה אחרי שנחה במקום מסוים, והאש שבסיגריה חרכה את בגדו – חייב המעשן על נזקיה מדין בור המזיק ברה"ר ולא מדין "אש".
לפיכך אע"פ שאסור היה לו להשליך סיגריה בוערת לרה"ר ולעשות שם תקלה, אולם אי אפשר לחייבו בנידון דנן בדיני אדם על נזקי הסיגריה, כיון שבור פטור על נזקי כלים. אולם אם הולך הרגל עצמו נכווה ונפצע מחמת הסיגריה, חייב משליך הסיגריה לשלם לו עבור נזקי גופו.4

מקורות:
1. מבואר במשנה במסכת ב"ק (לא:) שאם אדם הלך עם קורה ברה"ר, ובגלל שלא נזהר בהליכתו או בשעה שעמד עמה ברה"ר, היא גרמה נזק לממון אחרים שנתקלו בה, הדין הוא שבעל הקורה חייב לשלם עבור נזקי קורתו מדין אדם המזיק, ואין הקורה נחשבת בנידון זה ממונו שהזיק. והטעם לכך, מכיון שהקורה נמצאת באויר רק מחמת כוחו של המחזיק אותה ולא מחמת עצמה, הרי היא נחשבת כידו הארוכה של המחזיק בה, ולכן נחשב שהניזק נתקל בידו של המזיק שנמצאת באויר רה"ר שלא כדין. לפיכך כתב שם הנמוקי יוסף (דף טו: בדפי הרי"ף) שדינו כאדם המזיק.
לפי זה הוא הדין בנידון דנן, המעשן שהחזיק בידיו את הסיגריה במקום שעוברים שם הולכי רגל – נחשב אדם המזיק, והסיגריה הינה כמו הקורה שמחזיק בידו, שהזיקה להולכי רגל שנתקלו בה ללא כוונה או לממונם, והתבאר לעיל שהמחזיק אותה חייב מדין אדם המזיק.
2. אמנם אם הסיגריה הועפה ללא כוונה ע"י הולך רגל ופגעה באדם אחר, מעשהו של מחזיק הסיגריה נחשב – כאבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש הגג, דהיינו במקום שאסור היה לו להניחם שם ללא שמירה, ובאה רוח מצויה והעיפה אותם, שחייב מניח האבן על הנזקים שנגרמו בשעת נפילת האבן מהגג מדין אש.
והוא הדין בנידון דנן, שהחזקת הסיגריה ברה"ר במקום שעוברים שם הולכי רגל נחשבת – כהנחת האבן או כל תקלה אחרת בראש הגג, והולכי הרגל ההולכים לתומם ברחוב נחשבים – כרוח מצויה המוליכה את התקלה למקום אחר. לפיכך, אם הולך הרגל שהעיף אותה לא ראה את הסיגריה והלך כמקובל – הוא פטור על נזקי הסיגריה שעפה מחמתו. וכן מוכח מהתוס' (ב"ק ו. ד"ה לאתויי) שרק אם הולך הרגל התיז צרורות בחוזקה הוא חייב לשלם על נזקיהם, כי אין דרך בני אדם ללכת באופן הזה ללא כוונה. משא"כ בנידון דנן שהסיגריה הועפה תוך כדי הליכה רגילה, וללא ידיעת הולך הרגל – שפטור הולך הרגל על נזקיה. אולם המעשן חייב על נזקיה מדין אש שהניחה במקום שרוח מצויה יכולה לקחתה למקום אחר, ולהזיק כתוצאה מכך.
3.מבואר בגמ' ב"ק (ל.), וברש"י (כט: ד"ה אבל צמצמן וכו') שאם אדם גדר את שדהו בגדר העשויה משיחים קוצניים בתוך שטח השייך לו, אולם הוא נתן רשות לבני רה"ר ללכת שם מחוץ לגדר, והולך רגל התחכך בכותל שלו וניזוק מחמת הקוצים - פטור בעל הגדר מלשלם עבור נזקיו, מכיון שאין דרכם של בני אדם להתחכך בכתלים – והולך הרגל פשע בזה שהתחכך בגדר.
לפי"ז הוא הדין בנידון דנן, שאין דרכם של בני אדם גם כשהולכים ברה"ר להתחכך בבני אדם אחרים. ומכיון שבנידון דנן המעשן החזיק את הסיגריה צמוד לגופו באופן ובמקום שהולכי רגל לא צריכים להיות שם, נמצא שהוא שמר על ממונו כראוי, והולך הרגל שהלך במקום שאין רגילות ללכת – הוא זה שהזיק לעצמו. לפיכך פטור המעשן על הנזק שנגרם להולך הרגל מהסיגריה.
כמו כן נראה, שאם בגלל הליכת הולך הרגל והחיכוך עם מחזיק הסיגריה - עפה הסיגריה למקום אחר והזיקה שם, למרות שהוא לא ידע ולא התכוון להעיף את הסיגריה – בכל זאת מעשהו נחשב כתחילתו בפשיעה וסופו באונס – שחייב לשלם. מכיון שהלך במקום שאסור לו ללכת שם, ומחמת הליכה זו נעשה מעשה האונס שהועפה הסיגריה למרחק רב, לפיכך יתחייב מעיף הסיגריה על נזקי הסיגריה. [כמבואר בתוס' ב"ק (נב: ד"ה ושכיחי) הגדר של תחילתו בפשיעה וסופו באונס.]
אמנם אם המעשן והולך הרגל נמצאים במקום הומה אדם, ומקובל שנדחקים שם אחד בשני וכדו', חזר הדין שהמעשן פשע בזה שהחזיק סיגריה בידו כשעמד במקום זה למרות שהחזיקה צמוד לגופו. כי שם הוא מקום שיכול להזיק לבני רה"ר באופן שהחזיק את הסיגריה. לפיכך בנידון זה מכיון שהפשיעה הינה של המעשן ולא של הולך הרגל, נשאר הדין כמו שמבואר בסעיף א, שרק בעל הסיגריה חייב על נזקיה.
4. מכיון שכאן האש הזיקה כאשר הולך הרגל בא אליה ואין לה כח ללכת מעצמה להזיק, לפיכך דומה הדבר למבואר בירושלמי (ב"ק פ"א הל' א, דף ב.) שיש לגחלת ברה"ר דין בור אם אדם ניזוק בה במקומה. ולדינא העיקר הוא, שגחלת או סיגריה בוערת שהונחה ברה"ר – נחשבת "בור", ולא "אש" מחמת כמה טעמים: א – הניזק בא למזיק, ורק מחמת זה נגרם לו הנזק, כהגדרה שמייחדת את "בור". ב- האש הזו אינה זקוקה לרוח שתוליך אותה, אלא היא מזיקה במקומה, ותחילת עשייתה במקום הזה לנזק, דלא כמו האש שבו דיברה התורה, שתחילת יצירתה היתה בהיתר כמבואר בגמ (ב"ק ס: סא:) ג – האש הזו מוגבלת להזיק במקום מסוים בלבד, ואינה יכולה ללכת מעבר לכך. (ע"פ דברי הנחלת דוד (ו.) בביאור טעם התוס' והרא"ש, למה כותל ואילן אפילו אם הזיקו בשעת נפילתן דינם כבור, וע"ש).