שבועה באונס
שבועות כו ע"א
"אמר מר: האדם בשבועה - פרט לאנוס.
היכי דמי?
כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב.
כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו.
אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי?
אמר ליה: לבך אנסך".
מעשה זה מובא בקיצור גם במסכת נדרים דף כה ע"ב.
ואמרו במסכת גיטין דף לה ע"א:
"אמר רב כהנא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, ואפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי, אמרה ליה: יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום! אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע באמת - כך, הנשבע על שקר - על אחת כמה וכמה; מאי טעמא איענשה? דאישתרשי לה מקום דינר".
וקשה, במה שונה אלמנה זו שהיתה משוכנעת שהיא נשבעת באמת, מרב כהנא ורב אסי?
וכתבו התוספות כאן:
"ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה, דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו".
וכן כתב בחידושי הריטב"א כאן:
"דשאני התם שגרמה לנפשה אונס, דכיון דפקדון הוה הוה לה לאותיביה בדוכתא דתהוי דכירא נמי, והו"ל נמי לאסוקי אדעתה שמא נהנית ממנו שלא לדעת".
ועדיין דבריהם קשים:
הרי גם על רב כהנא ורב אסי היה להזהר שלא ישכחו תלמודם, וגם לא היה להם להשבע כי היה עליהם לאסוקי אדעתם שאולי שכחו, כי כן טבע האדם, ככתוב (דברים לב, יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי!
ושמא יש לפרש דבריהם על פי האמור בכמה גמרות: "כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש - לאו אדעתיה", וכשהתלמידים למדו הם לא ידעו שיבואו בזה לכלל ויכוח ושבועה. מה שאין כן בשומר שדינו בשבועה בגניבה ואבידה.
עוד נראה לפרש שרב כהנא ורב אסי לא היו צריכים לדקדק עד כדי כך.
כי עיקר החילוק הוא, שאינו דומה הנשבע לחבירו על דבר ממון, לנשבע שודאי לו שזוכר דבר מה.
שכן בהתרת נדרים ושבועות מחפש החכם פתח לומר, אילו היית יודע כך וכך לא היית נשבע. ואז השבועה בטילה למפרע כי לא נשבע ברצון שלם על דעת כך. ורב כהנא ורב אסי אפילו אינם צריכים להתיר שבועתם, כי גלוי וידוע שאילו היו יודעים שטעו לא היו נשבעים.
אולם הנשבע על דעת רבים אינו יכול להתיר כך, שהרי תלה את השבועה בדעתם ולא בדעתו הוא. ורק לצורך מצוה מתירים, כי דעת הרבים שלצורך גדול כזה אין דעתם ורצונם שישבע.
וכן קיימת שבועה על דעת המקום, (ראה שלטי גבורים בתחילת הפרק).
והנשבע לחבירו על דבר ממון, הריהו נשבע על דעת חבירו, לכן את הפתח צריך למצא בדעת חבירו. ואותו מפקיד לאלמנה צרך את ממונו, ולא די היה לו באי ידיעת האלמנה איה מקומו.
לכן בכגון זה לא קיים הפטור של 'פרט לאנוס'.
והגרז"ן גולדברג תירץ (ב' ניסן תשע"ט) שבתלמידים שאני כי יש לפרש "לבך אנסך" שלא הבין נכון את דברי רבו.
