מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הזיקה עם עגלתה למכונית שחנתה על המדרכה

הרב צבי שפיץ

בבא קמא כז ע"ב

שאלה:
ראובן בעל מכונית חדשה, נסע לקניות באחד מימי החורף הגשומים, והחנה את מכוניתו על המדרכה ברשות הרבים הסמוכה לחנות. באותו הזמן הלכה על אותה המדרכה אשה עם עגלת תאומים רחבה, ועקב הגשמים העזים שירדו, בנוסף לערפל שהיה, לא יכלה להיזהר כראוי במרווח הקטן שנותר בין המכוניות לקיר הבנין. כך שעגלתה נצמדה למכונית ושפשפה באופן ניכר את שתי דלתותיה.
האם האשה חייבת בתשלום הנזק. או לכל הפחות האם היא צריכה לפנים משורת הדין להשאיר את פרטיה לבעל המכונית?

תשובה:
האשה פטורה מכל תשלום לבעל המכונית. ואפילו לפנים משורת הדין אינה צריכה להשאיר את פרטיה לבעל המכונית.

מקורות:
בגמרא (ב"ק כז:) נחלקו רב יהודה ורב נחמן האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו ולהזיק לרכוש הזולת באופנים שהוא צודק בהם, כדי להציל ע"י כך את ממונו מהפסד או כדי לאפשר לו להשתמש ברכושו כראוי. ואומרת שם הגמ', שכל מחלוקתם הינה - רק במקרה שמי שנעשה לו העוול, לא יפסיד מאומה אם ילך לבית הדין. שבמקרה זה לדעת רב יהודה - אין לו היתר לעשות דין לעצמו, אלא ילך לביה"ד. ולדעת רב נחמן - גם במקרים אלו רשאי לעשות דין לעצמו. ועיין בשו"ע וברמ"א (חו"מ סי' ד) שפסקו כרב נחמן, אולם הגבילו זאת באופנים שונים וע"ש. אבל בכל מקום שיש לאדם הפסד ממוני אם יחכה לדיון בבי"ד או שנמנע ממנו כבר כעת בגלל המזיק אפשרות לשימוש ברשותו, גם לרב יהודה - יכול הניזק לעשות דין לעצמו, כדי להציל את ממונו.
בטירחה מועטת - אין להזיק לממון הזולת
והנה מבואר בתוס' שם (כח. ד"ה משבר ויוצא, ובד"ה טעמא וכו') שאפילו לרב נחמן אם למשל אדם מילא בחפציו את החצר הפרטית ששייכת לחבירו, וכתוצאה מכך בעל החצר אינו יכול להיכנס לביתו מבלי שישבור חפצים אלו, אם כשיטרח מעט להזיזם לצד, יוכל לעבור שם מבלי להזיק לממון חבירו - עליו לטרוח בכך ולא לשוברם, למרות שמניח החפצים נהג שלא כדין. אולם אם דבר זה כרוך בטרחה גדולה - מותר לו לשבור את חפצי חבירו כדי לאפשר לעצמו מעבר סביר לביתו או לחצירו. וכן נקט השו"ע (חו"מ סי' שעט, ד וע"ש בסמ"ע ס"ק ד. וכן בסי' תיב, ב וע"ש בסמ"ע ס"ק ב).
ולכאורה מלשון התוס' שכתבו - לא אטרחוהו לסדרן וכו' משמע - שמעיקר הדין הוא פטור, אבל ודאי שעדיין יש בנידון כזה הנהגה של לפנים משורת הדין לטרוח יותר כדי להציל את ממון הזולת ולא לשוברו, למרות שנהג שלא כדין.
ביאור התשובה בנידון דנן
מעתה בנידון השאלה דנן, ודאי שבעל המכונית שהחנה את מכוניתו על המדרכה ברה"ר, שמיועדת רק להולכי רגל ולא למכוניות, עשה במזיד ובפשיעה שלא כדין, מאחר ומשתמש בגזל בשטח שאינו שייך למכוניתו. לפיכך אם ניתן לעבור בשטח הצר שנשאר בין המכונית לקיר מבלי להזיק למכונית למרות הדוחק - ודאי שחייבים לעשות כך, וזה נקרא בלשון חז"ל - טירחה מועטת.
אולם אם אין אפשרות ללכת שם על המדרכה עם עגלת ילדים, ובפרט עגלת תאומים, מבלי לגרום שריטות למכונית שחונה על המדרכה. אלא אם כן ירדו עם עגלת הילדים לכביש, ועל ידי כך יסכנו את חיי האמא והילד שבעגלה, באופן הזה - אין שום חיוב לעשות כך. ואדרבה במקרים רבים, ובפרט בכביש שנוסעות בו מכוניות רבות, וכל שכן בימי הגשמים שהראות לקויה - ישנו עוד איסור של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וכו' לרדת לכביש. לפיכך רשאית האמא שהולכת עם עגלתה לעבור לכתחילה במרווח הצר שנשאר בין המכוניות לקיר הבנין. ואם מחמת הדוחק של הולכי הרגל שעוברים שם או בגלל ראות לקויה עקב הגשמים והערפל ששרר באותו הזמן, נצמדה או החליקה העגלה על המכונית וגרמה לה שריטות וכיפוף הפח וכו' - פטורה לכתחילה מכל תשלום.
והנה פטור זה הינו - אפילו לפנים משורת הדין. כי בעל המכונית פשע במזיד, וסיכן במודע את ממונו בכך שהביאו למקום שיודע שיכול להיגרם למכונית נזק מחמת העוברים, במרווח הצר שהשאיר להם לעבור. והוא זה שאשם לעצמו בנזק שנגרם, ולא הולכי הרגל. ולכן רק באופן שיכול הולך הרגל ללכת בנקל וללא סיכון חייו, אלא שיצטרך לטרוח טירחה נוספת לעבור מבלי לסכן את ממון השני, שייך לומר לו שלפנים משורת הדין כדאי לעשות כך, אע"פ שאינו חייב לעשות זאת מצד הדין. אבל ביחס לנזק הממוני שנגרם למכונית - לא חל על הולך הרגל שם "מזיק", כיון נהג כשורה, וחסרון ממונו של בעל המכונית - לא מתייחס אליו כלל.
האיסור להזיק לממון הזולת לצורך חינוכו להבא
אמנם נדגיש, שאין שום היתר לאף אדם לשבור לבעל הרכב בכוונה שום פריט מרכבו בכל אופן שהוא, כדי ללמדו לקח לפעמים הבאות, שלא יחנה שם את מכוניתו. או כדי שלא יחנה את מכוניתו ברשותו הפרטית של חבירו. ומי שמזיקו - חייב לשלם לבעל המכונית גם בדיני אדם כדין אדם המזיק. מאחר וגם לרב נחמן ההיתר לעשות דין לעצמו קיים - רק אם ע"י מעשהו יציל המזיק כעת את ממונו מהפסד או שע"י כך יוכל כעת בעל החצר או בעל הבית להשתמש ברשותו כראוי. אולם מעולם לא הותר לאדם פרטי להזיק ממון לשני כדי לחנכו להבא. והרי אם ישבור למשל פנס למכונית החונה, היא עדיין תישאר במקומה, והמזיק לא יוכל עדיין להשתמש במקום. נמצא שהמזיק לא ירוויח כלום מחמת היזקו לממון חבירו - וחז"ל לא נתנו לאף אדם היתר לחנך את הזולת ע"י שיפסידו לו את ממונו. [ורק לבי"ד במקרים נדירים בלבד, ישנו היתר כדי להעמיד את הדת על תילה, לפעול כפי הבנתם לצורך תקנת הציבור, וגם זה רק לאחר התראות רבות וכו'.]