שיעור בדקדוק / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא קמא נ ע"א
מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.
ההצהרה שמופיעה בסוגייתנו מעוררת רגשות מעורבים. למה הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה? הוא לא אמור לחבק אותם ולהעלים עין גם אם הם לא עושים כל דבר מושלם? על פניו ההנהגה הזו נשמע לא הוגנת.
שאלה הרת גורל זו מקבל מענה נפלא אצל רבי חיים מטשרנוביץ (באר מים חיים, בראשית ד"ה 'או יכוון').
התורה, הוא מסביר, מתחלקת לארבעה רבדים: פשט, רמז, דרוש, סוד, והסיבה שיש ארבעה רבדים לתורה, היא משום שישנם ארבעה רבדים של התייחסות רוחנית לבריאה: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.
למעשה כל אחד מצורות ההתייחסות הרוחנית לבריאה, היא קילוף של עוד רובד שמעמיק את ההסתכלות על אותו הדבר בדיוק, והיא באה לידי ביטוי גם ברובדי התורה השונים.
יכול אדם להסתכל על תפוח ולראות בו תפוח בלבד, אבל הוא יכול להסתכל על תפוח ולראות בו פוטנציאל לברכה. הוא יכול גם להסתכל על תפוח ולראות בו שאלות הלכתיות מעניינות שעולות ממנו, והוא גם יכול להעמיק את ההסתכלות ולראות בתפוח זה אמצעי לגילוי הנוכחות האלוקית בעולם, אם הוא לומד על מהותו במסגרת תורת הסוד.
כך זה ביחס לכל דבר בתורה גם כן. יכול אדם ללמוד על הציווי ללבוש ציצית, ולקנות ציצית. הוא עשה, ואף אחד לא יכול לבוא אליו בתלונות, אבל הוא מתייחס לתורה ולמצוות ברובד של עולם 'העשיה'.
יכול לבוא אדם אחר ולומר, אני מבין שצריך ציצית, אבל אני גם רואה דבר נוסף, שאם כבר מקיימים מצווה, היא צריכה להיות נאה "אתנאה לפניו במצוות", ולכן הוא יקנה ציצית נאה ומהודרת. אדם כזה כבר מקיים את התורה ברמה של עולם רוחני נעלה מזה, עולם 'יצירה', ואם להקביל את הדבר לרובד הפנימי שבתורה, הרי שהוא הבין את ה'רמז'.
כך גם ביחס לדברים מסויימים שבספרות המוסר מתייחסים אליהם כעבירות ממש, למרות שאין להן רמז בתורה, כמו כעס, או גאווה. כאשר אדם מבין את הרובד הזה, הוא עלה ברמה, כי כעת הוא מבין את החלק הפנימי של ה'דרוש' שבתורה, הוא כעת בעולם ה'בריאה'.
ויש אנשים שמבינים את הסודות.
אם להקביל את הדבר למערכת יחסים בין אנשים, הרי שיש כאלו שלא צריכים לדבר, הם מבינים אחד את השני במבט של עין, או יותר מזה, הם חשים אחד את השני גם מבלי להיות קרובים פיזית.
במובן הרוחני של הדברים, אלו הם הצדיקים, שרואים הרבה מעבר למה שכתב הקב"ה בתורה. הם קולטים את המסרים הפנימיים שהקב"ה מבקש להעביר, גם אלו שלא כתובים בין השורות. יש כאן מערכת יחסים פנימית שמשדרת על גל אחר.
לכן, בדיוק כפי שבמערכת יחסים בין בני אדם שעברה את שלב ה"אמרתי או לא אמרתי", ונמצאת בשלב של תחושה פנימית, זה יהיה עלבון וכואב לגלות שפתאום מישהו אומר "אבל לא אמרת", או "לא הבנתי", כי הרי אנחנו משדרים על גל אחר, אנחנו קולטים אחד את השני גם בלי מילים, כך גם כואב לקב"ה כשצדיק, שאמור לשדר איתו על גל שהוא מעבר לכתוב, ומעבר לנאמר, פתאום חוזר לכָּתוּב. כי זה לא אמור להיות כך.
זו זכות אדירה להגיע לעומקים של קשר עם הקב"ה שהם מעבר למילים או ציוויים, אבל לזכות הזו יש גם אחריות, ולכן הקב"ה מדקדק כחוט השערה עם מי שמהם הוא מצפה ליותר.
