דיין שדן על פי רוח הקודש?
הרב דב קדרון
בבא קמא טו ע"א
אשה בדרך כלל פסולה לדון, ולמרות זאת נאמר על דבורה הנביאה (שופטים ד, ד): "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא".
תוספות במסכת נדה (נ,א) מסבירים שהיא דנה על פי הדיבור, ונראה שכוונתם שהייתה שופטת על פי רוח הנבואה ששרתה עליה. אולם דבר זה מנוגד לעיקרון בסיסי: "לא בשמים היא" (ב"מ נט,ב), אין פוסקים הלכה על פי נבואה או על פי רוח הקודש, לכן אסור לנביא לחדש דבר, ואין משגיחים בבת קול שפוסקת הלכה.
יישוב לדברי תוספות הללו מצא מהר"ץ חיות בדברי תוספות כאן במסכת בבא קמא (ד"ה אשר) הכותבים שאין להביא ראיה מדבורה שאשה כשרה לדון, "דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה".
וביאור דבריהם הוא שבדיני ממונות יכולים הצדדים לקבל עליהם גם קרוב או פסול כדיין (חו"מ כב,א), לפי זה דברי תוספות כאן מבארים שהסיבה שדבורה הייתה רשאית לדון על פי נבואה היא משום שהצדדים שבאו להיות נידונים לפניה קיבלו עליהם את פסק הדין שייאמר על פי הנבואה, וקבלה כזו מועילה לגבי נבואה לא פחות מאשר לגבי דיין שהוא קרוב או פסול מסיבות אחרות.
על פי אותו עיקרון הוא מסביר את האגדה על רבי אלעזר ברבי שמעון שאחרי מותו היה גופו בעליית הבית, והיו באים אנשים להיות נידונים ועמדו מחוץ לדלת, ושמעו את פסק הדין מרוחו של רבי אלעזר(ב"מ פד,ב), ולכאורה גם שם היה פסול לדון, אלא כיוון שבאו לידון בפניו הרי זה כקיבלו עליהם.
