כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו?! / בבא מציעא לה ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
"השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה – ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר.
אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?! אלא תחזור פרה לבעלים".
התוספות (ד"ה תחזור) ביארו כי רבי יוסי סבור שהשוכר קונה את הפרה בשבועה או בהבאת עדים, ולפיכך יכול המשכיר לוותר לו על השבועה ועל הבאת העדים, וכך הוא לא יקנה את הפרה.
נראה כי התוספות הבינו שלדעת רבי יוסי קניין הפיקדון מותנה בסיום ההליך המשפטי המתנהל בין השוכר והמשכיר: השלמת ההליך מסיימת את ההתקשרות בין שני הצדדים, ואז השוכר קונה את הפיקדון (הבנה זו דומה לתפיסת הירושלמי על קניין השומר בפיקדון, ראה עיוננו לדף לג). אם ההליך לא הושלם, היחסים בין המפקיד לנפקד עודם תקפים, והשוכר אינו קונה את הפרה. לכן אם יפטור המשכיר את השוכר משבועה ומהבאת עדים – כלומר יפטור אותו מעצם ההעמדה בדין – תישאר הפרה של המשכיר, והשואל ישלם לו (בהנחה שהמשכיר יכול לחזור בו מן הוויתור על שבועה והבאת עדים, ראה עיוננו ליום אתמול).
התוספות טוענים שיש גם נפקא מינה להסבר הזה בדעת רבי יוסי – במקרה שבו המשכיר היה עם השואל בשעת מיתת הפרה. במקרה כזה השוכר אינו צריך להישבע ולא להביא עדים, אלא נפטר מייד מתשלום, ובזה קונה את הפרה גם לפי רבי יוסי.
ייתכן שביאורם של התוספות תלוי בשאלת הגמרא להלן (לו ע"ב – לז ע"א) אם רבי יוסי חלק רק על דברי תנא קמא במשנתנו או גם על דבריו במשנה הראשונה של הפרק, ששומר ש"שילם ולא רצה לישבע" קונה את הכפל ו'עושה סחורה בפרתו של חברו'. אם חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה, אי אפשר לבאר את דעתו כתוספות, שהרי במשנה הראשונה השומר שילם, וההליך המשפטי – ועימו גם הקשר בין המפקיד לשומר – באו אל קיצם. לפי ביאורם של התוספות, במצב כזה אין סיבה שהמפקיד לא יקנה את הפרה!
ואכן הרא"ש (א, ה) הסביר שלדעת רבי יוסי אין לשוכר קניין בפרה כלל, והשאלתו לשואל אינה אלא כשליחות עבור המשכיר, ולכן השואל מחויב מלכתחילה כלפי המשכיר בלבד.
אומנם מלשונו של רבי יוסי עשויה להשתמע סיבה אחרת לפסיקתו. הן התוספות הן הרא"ש התמקדו בסוף הטענה "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו", כלומר בעובדה שהפרה שייכת למשכיר. ברם ייתכן שעיקר הטענה הוא בחלקה הראשון דווקא: "כיצד הלה עושה סחורה?". לפי הבנה זו אפשר שרבי יוסי מודה כי מעיקר הדין הפרה נקנית לשוכר בעת שהוא נשבע, מביא עדים או משלם, אלא שהוא סבור כי מבחינה מוסרית לא ייתכן שאדם ייהנה מן הרעה שפקדה אדם אחר, ולכן הוא קובע, באמצעות כוחם של חכמים לתקן תקנות בדיני ממונות, שיש להשיב את הממון לבעליו המקוריים.
