אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"נשבע לבטל את המצוה"
נשבע שלא ירד לפני התיבה, חלה שבועתו?
בעיר 'פלמה דה מיורקה' שבאי מיורקה הסמוך לספרד, התגוררה לפני מאות שנים קהילה יהודית מכובדת. אחד החזנים הקבועים של הקהילה היה רבי יעקב בן הרכאת, והוא היה עובר לפני התיבה בקביעות ביום טוב ראשון של כל מועדי השנה. באחת הפעמים בהם ירד רבי יעקב לפני התיבה הכעיסו אחד מהקהל באופן חמור, עד כדי שלאחר התפילה עודו אוחז בספר תורה עמד רבי יעקב והכריז, "נשבע אני על דעת המקום, על דעת רבים, ועל דעת יחיד שלא אתפלל כל עוד אני במיורקה". לאחר תקופה פנו הקהל כולו אל רבי יעקב וביקשו ממנו שישוב להנעים בקולו לפי התיבה במועדי השנה כפי שרגיל היה עד כה. פנייה זו של הקהל גרמה לרבי יעקב להתחרט על שבועתו, והוא ביקש לה היתר. אחד מחכמי עירו, 'החשוב ר' יעקב' טען לו שכיון שנשבע שלא ירד לפני התיבה כל עוד הוא במיורקה, הרי אם ייצא מן העיר וישוב אליה – תפקע שבועתו שכן במשמעה של השבועה באופן זה שתפקע אם יצא מן העיר.
עמד החזן רבי יעקב בן הרכאת ושיגר את שאלתו אל חכם הדור ההוא – יליד פלמה דה מיורקה בעצמו - הוא רבינו שמעון בן צמח שבאותה עת כבר יושב היה באלג'יר ומצודתו פרוסה על ספרד וסביבותיה.
רבינו שמעון האריך והרחיב בצדדיה של שאלה זו אליה נדרש וכך השיב לרבי יעקב (שו"ת "תשב"ץ" ב, קסג). תחילה יש לדון בעצם משמעות השבועה – שכן הנשבע הכריז שכלל לא יתפלל, אך התשב"ץ מסביר שכיון שבליבו היה שלא יתפלל לפני התיבה, הרי מבואר לעיל (כה, ב) שהנשבע שלא יאכל פת וכוונתו שלא יאכל פת חיטין, הרי השבועה חלה לפי מה שבליבו ואינו נאסר כי אם בפת חיטין. וכן בענייננו כיון שכוונתו של הנשבע היתה שלא יתפלל לפני התיבה, הרי אף אם חלה השבועה, אינה חלה אלא במשמעות שלא ירד יותר לפני התיבה.
אלא שהתשב"ץ מערער על עצם חלותה של כזו שבועה. לפנינו אמרו במשנה שהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור, ומשום שהשבועה כלל לא חלה שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים את המצוה. אלא שיש לדון איזו מצוה יש לשליח ציבור היורד לפני התיבה, שכן אם מקיים את עצם מצוות תפילה – באנו למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, שדעת הרמב"ם שהתפילה מדאורייתא ורק זמניה הם מדברי סופרים, ואילו הרמב"ן סבור שמצות התפילה מדרבנן. והנה, אם תפילה דרבנן היא – הרי הנשבע שלא יתפלל, דבריו קיימים, ומשום שכאשר אמרו במשנה שהנשבע לבטל את המצוה לא חלה שבועתו היתה הכוונה לנשבע על מצוה מדאורייתא ולא לנשבע על מצוה מדברי סופרים.
אך התשב"ץ מסביר כי כאן כלל אין צורך להיכנס לנידון זה, שכן כאמור, נשבע רבי יעקב שלא ירד לפני התיבה, וכיון שבתורה נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וזו היא המצוה לומר קדיש קדושה וברכו בעשרה, וכיון שהיורד לפני התיבה הוא המוציא את הרבים ידי חובתם במצוה זו שהיא מדאורייתא, הרי הנשבע שלא ירד לפני התיבה הרי הוא כנשבע לעבור על מצוה דאורייתא – שלא יאכל מצה או שלא יישב בסוכה - ששבועתו לא חלה.
ואף ששונה מצוה זו מאותן מצוות המוזכרות במשנה לקמן (כט, א) שלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין, שמצוות אלו אין באפשרות שיקיימום אחרים ואילו הירידה לפני התיבה יכולה להתקיים אף על ידי אחרים, מכל מקום – מוכיח התשב"ץ – אף מצוה כזו הרי היא בכלל המצוות שלא חלה עליהם שבועה משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני, שכך אמרו בגמרא לעיל (כה, א) שהנשבע שלא יתן צדקה לעני – אין השבועה חלה עליו שהרי מושבע ועוד מהר סיני על מצות צדקה. והנה, הלא צדקה אפשר שתתקיים על ידי אחרים ואף על פי כן אמרו שאין שבועה חלה עליה, והוא הדין לענייננו שכיון שהיורד לפני התיבה מקיים מצוה דאורייתא, אין שבועה חלה על מצוה זו אף שיכולה שתתקיים על ידי אחרים, ולכך יכול רבי יעקב בן הרכאת לשוב ולהנעים את קולו לפני התיבה כהרגלו עד כה.
אך אף שהתשב"ץ הבהיר כי לא חלה שבועה באופן זה, עדיין האריך באופני היתר נוספים כדי להוציא ממי שליבו נוקפו מלהזדקק להיתר זה. ולפיכך נזקק התשב"ץ לדון גם בהתירה של שבועה זו על פי חרטתו של רבי יעקב. אמנם שולל הוא את הצעתו של 'החשוב ר' יעקב' שהחזן רבי יעקב ייצא מן העיר וכך תפקע השבועה, ומסביר כי כיון שלא נשבע שלא ירד לפני התיבה עד שייצא מן העיר – אלא כל עוד הוא במיורקה, הרי אף אם ייצא מן העיר ישב תוקף לשבועה. ומה גם שהרי לא רק העיר נקראת פלמה דה מיורקה, אלא האי כולו זהו שמו וכיון ש"שם מיורקא הוא כמו שאומרים ההגיונים ששם נאמר בכלל וביחוד. נאמר בכלל - על כל האי, וביחוד על העיר ועד שתצא מכל האי לא יצאת ידי שבועתך".
לסיכום הדברים כדי להוציאו מכל חשש התיר התשב"ץ עצמו את שבועתו של החזן כפי שיכול החכם לעשות, והוא חותם, "ולצאת ידי כל אלה הספקות התרתיך והרי אתה מותר. שמעון בה"ר צמח דוראן זלה"ה".
