איזה אחים חביבים ושנואים?

הרב דב קדרון

קדושין ע ע"א

בין העולים עם עזרא מבבל לבנות את בית המקדש השני היו אנשים פסולים וחוטאים וממזרים, כמו שנאמר (נחמיה ז, סא): "וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם".

לגביהם מובאות בגמרא שתי גרסאות של דברי רבי אבהו, לפי גרסה אחת הוא מגנה אותם מאוד על כך שבמקום להיות קדושים כמו שציפה מהם הקב"ה הם התנהגו בפריצות, ולפי הגרסה השניה הוא משבח אותם מאוד, כי למרות ההתנהגות הפרוצה שלהם הם חשובים וקדושים ככרובי הקודש.

שתי גרסאות הפוכות אלו נראות לכאורה תמוהות, ואף סותרות זו את זו.

אמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שאכן היו קיימים באותם אנשים שני הפכים. מצד מעשיהם הפרטיים הם היו בשפל המדרגה, שנשאו נוכריות ושכחו ממצוות התורה (כמבואר בכתובים שלא קיימו קודם לכן מצות סוכה), ועל כך דורשן לגנאי, אך מאידך גיסא אותם אלפים ורבבות שעלו אז מבבל עשו זאת במסירות נפש מצידם כי מצב ארץ ישראל היה אז בחורבן ודלות ופחד, ובכל זאת הם באו כדי ליישב את הארץ ולבנות את בית המקדש, בדומה למה שנאמר על יוצאי מצרים זכרתי לך חסד נעורייך וגו', ולצד בחינה זו דורשן לשבח.

מעניין לציין שבדומה לזה התייחס מרן הרב קוק זצ"ל לחלוצים יהודים שבאו לארץ ופרקו מעצמם את עול התורה, וקרא להם (מאמרי הראיה עמוד 91): "אחים חביבים – שנואים, נשמות קדושות – משוקצות".