השמחה שבחידוש

הרב דב קדרון

קדושין מז ע"א

בגמרא מבואר שאיש המקדש אשה במלוה, כלומר שמוחל לה על חוב שהייתה חייבת לו - אינה מקודשת. הסיבה לכך היא שהאיש חייב לתת משהו משלו לאשה בשעת חלות הקידושין, אבל כסף שכבר היה בידי האשה הרי הוא נחשב כשלה בגלל העיקרון שמלוה להוצאה נתנה.

לכאורה ניתן לשאול: מדוע באמת אי אפשר לקדש אשה במחילת חוב? הרי סוף סוף מבחינה ממונית היא מרוויחה הרבה מאותה מחילה, שאינה צריכה לשלם את החוב, ומדוע אין הקידושין חלים במחילת חוב של מיליונים ואילו בנתינת פרוטה אחת הם כן חלים?

התשובה יכולה להיות שתנאי חשוב ביצירת הקידושין הוא החידוש, כאשר הקשר בין האיש לאשתו מתחיל באמצעות דבר חדש שהוא נותן לה יש בכך שמחה מיוחדת, יותר ממחילת חוב שכבר היה קיים. אולי זה גם סימן טוב להמשך הקשר הבריא והטוב ביניהם לאורך השנים הבאות שילך ויתחזק באמצעות חידושים נוספים.

כך הוא גם בקשר בין עם ישראל לקב"ה, שככל שמתחזק גם מתחדש שלב אחרי שלב, כפי שמסביר המלבי"ם את הפסוק (תהלים קמט, ב): "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם", כי יש הבדל בין "גיל" ובין "שמחה", "גיל" היא השמחה על דבר חדש, ובני ציון יגילו תמיד גילה חדשה, כי מלכם יתהלך בקרבם, וישיגו אותו בכל פעם מדרגה אחר מדרגה, ילכו מחיל אל חיל יראו אל אלהים בציון.