הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה
יבמות סה ע"ב
"ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: (משלי ט, ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".
קשה, למה אם כן הוכיח משה כה קשות את בני ישראל בשירת האזינו, והרי העיד עליהם בעצמו על היותם: (ה) דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל, (ו) עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, (כח) גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה. ובפרק הקודם העיד במפורש שלא יקבלו את דבריו: (דברים לא, כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה, הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.
אלא שדוקא משום כך לא פנה ישירות אל בני ישראל, אלא הכריז: (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. ולעתיד לבוא כאשר יפתח ליבם הערל, רק אז: (ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. וזאת משום אשר: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ – אותה שירה עם המוסר הספון בה.
ומשום כך המשיל את לקחיו לטל ומטר שאינו מצמיח מיד, כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל (ישעיהו נה, י). והצמיחה נמשלה ללידה – וְהוֹלִידָהּ, כי כמו שנצרכים תשעה ירחי לידה כך צמיחת הדשא והעשב מכח הגשם נעשית רק אחר זמן.
וצריך ביאור, למה המצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, היא כשם כלומר כמו המצוה לומר דבר הנשמע. לכאורה אלה שני דברים שונים, מצוה מהתורה (ויקרא יט, יז) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, ועם זאת נצרך שלא לגרום נזק?
אלא שלשתי המצוות אותה תועלת, תועלת התוכחה שייטיב המוכח דרכו, ואילו תוכחה בדבר שאינו נשמע גורמת למוכח להתבצר באיוולתו.
