תלמוד או מעשה / קידושין מ ע"ב
הרב ברוך גיגי / ישיבת הר עציון
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הדילמה של החכמים שנועדו ונתכנסו בעליית בית נתזה בלוד, אם תלמוד גדול או מעשה גדול, אינה בהירה. אפשר שהיא נוגעת לשאלת הקדימה, באדם שניצב בפני האפשרות ללמוד או לעשות מעשה מצווה כלשהי, אם יעדיף את תלמודו או את מעשה המצווה.
ואפשר לראות את דילמת החכמים בשאלה יסודית יותר, והיא מה הוא הערך היותר עליון האם תלמוד או מעשה, כששאלת הקדימה היא רק פועל יוצא של השאלה העקרונית והמהותית.
דומה שאין מי שהעמיד את יסוד הכול על תלמוד תורה יותר מאשר רבי שמעון בן יוחאי, שאמר בירושלמי ברכות [א,ב]: 'כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין', עד שנחשד כמי שמתעלם לגמרי מן הצורך במעשה: 'ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא' (עיין שם מה שהשיבו לתמיהה זו). על כל פנים, נראים הדברים שרשב"י רואה בתלמוד תורה את המוקד המניע של החיים הרוחניים כולם, ואדם הנטוע עמוק במסירותו לתורה אמתית המקושרת עם נותן התורה, ורואה בה את דבר ה', רואה אוטומטית את מעשה המצווה כנובע מלימודו באופן טבעי וישיר, אבל הוא, המעשה, אינו אלא בחינת תולדה לאב, שהוא הלימוד האינטנסיבי, והאב עיקר. עיקרו של מעשה לשיטה זו הוא בהתכתבותו עם עולם הלימוד. המעשה נובע מן הזיקה שהתפתחה בנשמתו של הלומד, בינו לבין התורה , בינו לבין ה' ומתוכה נובע הכול. בבחינה זו, רשב"י הוא ממשיך דרכו של רבו רבי עקיבא, היושב ומפענח קשרים של אותיות, וקושר לתורתו ציצים ופרחים בהיכלו של מלך. במידה מסוימת התלמיד עולה על רבו, ומוביל את המסירות ללימוד התורה לקצה הגבול האנושי (עיין ירושלמי שם אודות חזונו של רשב"י לשתי פיות, כדי שלא להיבטל ואפילו לא לרגע אחד מלימודו). זוהי העמדה המובעת על ידי רבי עקיבא בסוגיה - גדול תלמוד. מנגד, רבי טרפון מבין אף הוא שבלא לימוד אין קיום לאדם, אלא שהוא רואה יחס הפוך בין לימוד למעשה. רבי טרפון רואה את הלימוד כמי שמכשיר את המעשה, ומוביל אליו. לדידו של רבי טרפון עיקר החיבור של האדם עם הקב"ה הוא באמצעות מעשי המצוות כולן, שטוות חוטים וחבלים להתקשרות עם קוב"ה, הלימוד כולו נועד לאפשר טוויית חוטים אלה, לא רק בבחינת, לא בור ירא חטא, אלא גם בבחינת גדולה תורה שמרוממתו על כל המעשים, תורה שמפארת ומגדלת את המעשה.
נענו כולם ואמרו – גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. יש להבין הכרעה זו בשני מישורים. מישור 'דיפלומטי', כניסוח ששני הצדדים יכולים לחיות איתו, וכל אחד יוכל לפרשו כרצונו. כפי שהדגשנו למעלה, רבי טרפון יפרשו: גדול התלמוד שמספק את הידיעה של המעשה מצד אחד, ואת הגדלות המרוממת אותו מצד שני, וקרוב יותר לפירושו של רש"י בבבא קמא יז ע"א – המסיק שמעשה גדול. ורבי עקיבא יפרשו: גדול תלמוד שמעצים את הזיקה של האדם לתורה ולה' והיא הנוטעת בו את הצורך במעשה, שיש בו מן המימוש של הזיקה המתפתחת בלימודו של האדם.
אולם, נראה יותר שמדובר בהכרעה ממשית שנותנת מקום מקביל לשני הערכים. חשיבותו של התלמוד בצד חשיבות המעשה, המעשה המעשיר את התלמוד והתלמוד המעשיר את המעשה. הלומד בונה אישיות מלאת עוצמה, מלאת זיקה לדבר ה', ועוצמה זו מוקרנת גם לחיי המעשה, לקיום מצוות עשיר ועמוק מתוך זיקה נפשית, ובכך יש בידו, תלמוד תורה גדול, וקיום מצוות משמעותי ועמוק, והוא שאמרו הראשונים בסוגיה שם: ונמצאו שניהם בידו.
בתוס' ישנים יומא פה: הובאה מחלוקת ר"ת ורבנו אלחנן ביחס שבין תורה לדרך ארץ: ' ..שרגיל רבינו יעקב לומר דתלמוד תורה טפל לגבי דרך ארץ... אבל לא היה נראה לה"ר אלחנן לומר כי תורה אינה עיקר'.
נראה להציע שר"ת ורבנו אלחנן חולקים בשורש מצוות תלמוד תורה, ובהיקפה. הנחת היסוד משותפת לשניהם: אדם קרוץ חומר, ובעל צרכים ארציים, צריך לתמרן את חייו בין תורה לבין דרך ארץ.
אמנם, רבנו אלחנן סבור שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שחלה על האדם כל הזמן, ויש לו מתיר של עיסוק בדרך ארץ, לצורכי קיומו הארצי, ממילא ברור שתורתו עיקר ומלאכתו טפל, ועליו לצמצם למינימום את העיסוק בדרך ארץ, מעין הכרעת הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה [פרק ג' הלכה ד']: 'היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו'. באמרו – תורה עיקר – מכוון רבנו אלחנן שעקרונית אדם מחויב בתלמוד תורה ואינו מפסיק אפילו למצווה אלא אם אינה יכולה להיעשות על ידי אחרים, ורק לזמן ההכרחי לקיום המצווה, ומיד ישוב לתלמודו, והוא הדין בדרך ארץ, שאינו רשאי לעסוק בה, אלא לצרכים המינימאליים של גופו, והוא חייב ללמוד בשאר הזמן.
ברם, ר"ת סבור שמצוות תלמוד תורה חלה רק בזמנו הפנוי של האדם. לשיטה זו, עיסוק בדרך ארץ אינו דוחה תלמוד תורה, אלא הוא דבר בפני עצמו, שחייב אדם לעסוק בו, כדי לספק בו צרכי נפשו. במובן זה אמר ר"ת דרך ארץ עיקר ותורה טפל, דהיינו, כל אדם צריך לעסוק בדרך ארץ, כדי להשיג את צרכיו. היקפו של עיסוק זה, אפשר שישתנה מאדם לאדם, כפי יכולותיו, כפי צרכיו, וכפי רצונותיו ושאיפותיו. חובת תלמוד תורה נכנסת לתמונה רק לאחר העיסוק בדרך ארץ. במובן זה, קובע ר"ת שדרך ארץ עיקר. גם לשיטתו, יש מקום לצמצם עיסוק בדרך ארץ, באופן שמגדיר את צרכיו המינימאליים לקיום גופו, ומתוך הסתפקות במועט, מפנה הוא את עיתותיו. או אז תחול על השעה שהתפנתה, חובת תלמוד תורה.
כדברים האלה, כתב הגר"א וסרמן הי"ד בקובץ הערות למסכת יבמות [הוספות סעיף א]: 'נראה דהא דצריך לבטל מתלמוד תורה בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות תלמוד תורה נדחית מפני קיום מצוה, דהא מצות תלמוד תורה גדולה מכל המצות, אלא דכמו שמותר לבטל תלמוד תורה מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחים, ומשום דחיוב תלמוד תורה אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו, דקרא כתיב ואספת דגנך [ברכות ל"ה ע"ב], אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו, אז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה'.
ונראה שזו היא עמדת הרמב"ם שפסק מצד אחד, שחייב אדם לפרנס עצמו ולא להתפרנס מן הצדקה, כמובא בהלכות תלמוד תורה [פרק ג' הל' י' –יא']: 'כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם.. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'.
עם זה הדגיש בכמה מקומות בפרק זה בהלכות תלמוד תורה את חובת האדם לצמצם העיסוק בדרך ארץ לטובת שקיעה בלימוד תורה: 'מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה'.
ובסוף הלכות שמיטה ויובל [פרק יג, הלכות יב-יג]: 'ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'.
הרמב"ם מרחיב את הדברים לכל איש מבאי העולם שנשאה אותו רוחו להתקדש קודש קדשים, ופורק מעליו עול החשבונות הרבים שביקשו בני האדם. לכאורה, הדברים עומדים בסתירה לדבריו בהלכות תלמוד תורה שאין לו לומד התורה להזדקק לבריות, ועליו לשלב תורה עם מלאכה.
נראה, שהרמב"ם לא ביקש לפטור איש זה מחובתו הבסיסית שלא להזדקק לבריות. העול שיחידי סגולה פורקים מעליהם הוא העול של החשבונות הרבים שביקשו בני האדם בשאיפות העושר והשליטה בתאוות העולם הזה. בדברים האלה, הרמב"ם מכוון לאותם דברים עצמם שנקט בהלכות תלמוד תורה אודות הרוצים להיכתר בכתר תורה. ההשוואה שהוא יוצר בין קבוצה זו לבני לוי והכוהנים, היא שאף הם הובדלו מן העיסוק האינטנסיבי בדרך ארץ, כדי לעסוק בחינוך ובהרבצת התורה בישראל. זוהי גם משמעות ההרחבה שכל איש מבאי העולם שנדבה אותו רוחו להיבדל, ולעסוק רוב חייו במושכלות ובדעת אלוהים, יזכה לסיוע מן השמיים בהגשמת ייעודיו.
