שווה פרוטה במדי / קידושין יב ע"א
הרב ברוך גיגי / ישיבת הר עציון
דף יום-יומי, תורת הר עציון
נעסוק בדינו של שמואל בדף יב.
אמר שמואל: קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר - מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. והא אנן תנן, ב"ה אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה! לא קשיא: הא בקידושי ודאי, הא בקידושי ספק.
שמואל סבור שאע"פ שהחפץ אינו שווה פרוטה במקום הקידושין יש לחוש שמא הוא שווה פרוטה במקום אחר, ולכן, היא מקודשת מספק.
נחלקו הראשונים אם ידוע שהחפץ שווה פרוטה במקום אחר בעולם, האם היא מקודשת בודאי או שאינה מקודשת אלא מספק.
ז"ל הרמב"ן:
ואיני יודע אם שוה בודאי במדי פרוטה והוא דבר המתקיים אי הוו קידושי ודאי, ומשמע לי שאינן אלא ספק שאין לקדושין אלא מקומן ושעתן בלבד, ואף על פי כן חששו לספקן
הר"ן על הרי"ף [שם ו. באילפס] חולק, וסבור שאם שווה פרוטה במדי – מקודשת בודאי - וז"ל:
נראה לי דאי שוה פרוטה במדי קדושי תורה הן.
השאלה היסודית העולה בסוגיה זו: מה קובע את ערכו של חפץ, האם ערכו נקבע לפי מקומו ושעתו, או שאם יש מקום אחר בעולם שבו החפץ שווה יותר, עלינו להתחשב בכך.
נקודה עקרונית זו, כבר נידונה במקומות שונים בש"ס והוכרעה.
בערכין כד. שנינו:
אף על פי שאמרו: ... פרה אם ממתינין אותה לאיטליס משובחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא, אין להקדש אלא מקומו ושעתו.
המשנה שם קובעת שמי שהקדיש פרה, מעריכים את שווייה ביום ההקדש, ולא ממתינים לה ליום השוק, שהביקוש לבשר גובר ומחירה יהיה יקר יותר, וכן המקדיש מרגלית מעריכים אותה לפי שווייה במקום ההקדש, ולא אומרים שאם ניקח אותה למקום אחר שבו יש ביקוש לתכשיטי יוקרה, ערכה יהיה גדול יותר. כללו של דבר אין להקדש אלא מקומו ושעתו.
אף בבבא קמא קה. למדנו:
"איכא דאמרי, אמר רב פפא: לא שנא גזילה קיימת, ולא שנא שאין גזילה קיימת - אינו צריך לילך אחריו, לשמא תייקר לא חיישינן'.
הגוזל חפץ שאין בו שוו"פ אינו צריך לילך אחר הנגזל למקום אחר, ואין חוששים שמא יתייקר החפץ ויהיה שווה פרוטה במקום האחר, וכיוון שבמקומו אינו שווה פרוטה לא קמה בו חובת השבה, וז"ל הרמב"ן בסוגייתנו:
"אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו'.
לאור הדברים הללו קמה וגם ניצבה קושיה חזקה על דברי שמואל בסוגייתנו שחושש לקידושין בחפץ שאינו שווה פרוטה במקומו, שמא יהיה שווה פרוטה במקום אחר.
הגישה הרווחת בראשונים [בעלי התוס' ומקצת חכמי ספרד] היא שמדאורייתא אין לחוש לקידושין כלל כיוון שאינו שווה פרוטה במקומו, ורבנן הם שחששו לכך. כך כתב הרא"ש בסי' יז וביאר את טעם החשש:
חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו .. והא דקרי לה בשמעתין קידושי ספק לא שיהא בו משום ספק מדאורייתא אלא קידושי דרבנן נינהו ועשאוהו כמו ספק שאינה מותרת לאחר בלא גט וגם הראשון צריך לקדשה קידושין אחרים ודאין ... גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה'.
לדעתו, שמואל חושש שהרואה שאם קידשו בתמרה אינה מקודשת עלול לחשוב כן גם במקום שהיא שווה פרוטה, ולפיכך גזרו חכמים לחוש לקידושין מדרבנן.
גישה אחרת היא שיטתו של הר"ן שסבור שאם שווה פרוטה במקום אחר הרי היא מקודשת בודאי מן התורה, ואע"פ ששוויו של חפץ נקבע על פי מקומו סבור הר"ן:
דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באי זה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הוה ליה כאילו אמרה לדידי שוה לי
הר"ן סבור שחפץ שיש לו שווי ממוני במקום אחר, יכול אדם לראות אותו כשווה פרוטה גם במקום זה ולומר: לדידי שוויא לי, דהיינו שמבחינתי הוא שווה פרוטה, ולכן האישה שנתרצתה להתקדש בו מקודשת. אלמלא היה שווה פרוטה במקום אחר, לא היה בכוחה של אשה לומר לדידי שוויא לי, כי דבר שאין לו ערך ממוני בשום מקום, אינה יכולה להופכו לממון. רק דבר שיש לו שם ממון במקום אחר, יכול לקבל הכרה סובייקטיבית במקום זה.
שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם אישות ד/יט: (אנחנו מפרשים כאן את הרמב"ם כפי פשוטו, וכפי שהבינוהו רבים מן הראשונים, אך עיין מ"מ שם)
המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת, קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה שוה פרוטה באותה המדינה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום, ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו
עמדת הרמב"ם כוללת שני יסודות:
ניתן להתחשב בערכו של החפץ במקום אחר
ניתן להתחשב בכך, רק אם מדובר בחפץ שיכול להגיע למקום האחר, ולא בחפץ שיתקלקל בטרם הגיעו לשם.
נבאר את שיטתו:
גם הרמב"ם מודה שעקרונית ערכו של חפץ נמדד לפי מקומו בלבד. שונים הם קידושי אישה שהצורך בשווה פרוטה אינו מפני הערך הזה, אלא מפני שיש דין של קידושין בממון, ופחות משווה פרוטה אינו ממון. לפיכך, לקידושין, אנו מסתפקים בכך שהחפץ הזה שווה פרוטה במקום אחר, וחל עליו שם ממון, אע"פ שאינו שווה פרוטה במקומו.
יש ראשונים שמסתפקים ביסוד זה, ולשיטתם אין זה תלוי בסוג החפץ ובטיבו, שחפץ שיש לו שם ממון במקום אחר, חל עליו שם ממון וניתן לקדש בו אישה.
אך הרמב"ם סבור, שאין להעניק שם ממון לחפץ שנמצא כאן, על פי מה שיש לו שם ממון במקום אחר, אלא אם הוא יכול להגיע לשם. אם אינו יכול להגיע לשם, הרי המקום ההוא אינו רלוונטי לחפץ זה, ואינך יכול להעניק לו שם ממון מכוח אותו מקום.
