גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שפד מדור "עלי הדף"
מסכת קידושין
דף יח ע"א

בפלוגתת הראשונים אם לאבות הקדושים היה דין ישראל או דין בן נח

רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן, עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב (דברים ב, ד) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר", ודלמא ישראל מומר שאני, אלא מהכא (שם ט) "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" (יח, א). במאמר שלפנינו רצו להוכיח בגמרא שעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, ממה שמצינו בעשו דין ירושה, כי ירש מן האבות הקדושים את הר שעיר שהיה שייך להם, כי הר שעיר הוא מארצות קני קניזי והקדמוני (ראה רש"י דברים שם), וכמו כן הוריש עשו את ארצו לזרעו, ובתחילה סברו בגמרא שעשו דין בן נח היה לו, ולכן ניתן ללמוד ממה שמצינו בו דין ירושה, שבן נח יורש את אביו דבר תורה, ובסוף הסיקו שעשו היה לו דין ישראל, והיה נחשב כ'ישראל מומר', ולכן אין ללמוד ממה ששייך בו דין ירושה - שבן נח יורש את אביו דבר תורה, והוכיחו כן מבני לוט.

ידועה מחלוקת רבותינו הראשונים בדינם של האבות הקדושים עד מתן תורה, דיש אומרים שדינם וכן זרעם אחריהם עד מתן תורה היה כבני נח, ורק להחמיר על עצמם קיימו המצוות, אבל לא להקל במקום שיש חומר בבן נח, וי"א כי מעת שנימול אברהם היה דינם כישראל לגמרי, ואפילו להקל, וכה הובאה מחלוקת זו בפירוש הרמב"ן עה"ת בפסוק (ויקרא כד, י): "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי", ואיתא בתורת כהנים (פרשה יד, א) "בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר", ודן בזה הרמב"ן מדוע הוצרך להתגייר, הלא אמו ישראלית היתה, והביא בשם חכמי הצרפתים, "כי טעם הגרות, מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר, ממה שאמרו (יבמות עח:) 'באומות הלך אחר הזכר', וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול", וכן כתב גם ה'חזקוני': "וא"ת, אמאי צריך גירות, הא קים לן 'עבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר'. אלא י"ל דאמרינן הולד כשר, הני מילי לאחר מתן תורה, והוה ליה היחס הולך אחר האם והיא ישראלית, אבל הכא המצרי בא עליה קודם מתן תורה שהיא היתה בת נח, ואין הולד כשר, והוה ליה היחס אחר האב והוה מצרי לכך, הוצרך גרות".

הרמב"ן עצמו חולק על דבריהם וכותב: "ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל, ובגוים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו (קידושין יח.) 'ודילמא ישראל מומר שאני'". ואכן הוכיח שיטתו מהגמ' שלפנינו, שגם עשו היה לו דין ישראל, ולכל היותר היה לו דין 'ישראל מומר', ואילו ביאור דברי הספרי: 'מלמד שנתגייר' 'אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט.), אבל נתכוונו לומר, שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל, וזה טעם 'בתוך בני ישראל', שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי". ה'פרשת דרכים' (דרך האתרים) שהאריך במחלוקת זו הסיק: "ולדעתי הראיה שהביא הרמב"ן ממה שאמרו גבי עשו 'ודילמא ישראל מומר שאני' הוא ראיה חותכת".

והנה בעיקר הדבר שמבואר בסוגייתנו שעשו היה לו דין ישראל מומר, העיר הרמ"ע מפאנו במאמר 'חקור הדין' (ח"ב פכ"ב) דהנה להלן דרשו במכילתין (לט:): "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ועוד שם (מ.): "מחשבה טובה מצרפה למעשה", וכתבו התוס' (לט: ד"ה מחשבה): "ובעובדי עבודת כוכבים איפכא 'מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב (עובדי' א, י) 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', ולא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה, אלא מחשבתו הרעה אשר חשב עליו מצרפה הקב"ה למעשה, ומחשבה טובה של עובדי כוכבים אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולפי מסקנת הגמרא בסוגייתנו הלא היה לעשו דין ישראל, ומדוע לא יהיה לו דין ישראל בענין האמור, שמחשבה רעה לא תצטרף למעשה, ומשו"ה כתב הרמ"ע מפאנו, שמה שאמרו "ודלמא ישראל מומר שאני", לא נאמר כי אם לדחות ההוכחה - שעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה - ממה שמצינו בעשו שהיה בו דין ירושה, ולכן אמרו שאין להוכיח משם, כי שמא היה לו דין ישראל ולכן היה בו דין ירושה, ורק ממה שמצינו בלוט דין ירושה יש להוכיח שעכו"ם יורש את אביו מן התורה, אכן לאמיתו של דבר לא היה לעשו דין של ישראל כלל.

לפי דברי הרמ"ע מפאנו מתיישבת גם כן הוכחת הרמב"ן מכאן נגד חכמי הצרפתים הסוברים שהאבות הק' היה להם דין בן נח, כי באמת דחיית הגמרא 'ודלמא ישראל מומר שאני', אינה אלא דחייה בעלמא, ואינה מסקנת הדברים ממש, וגם יתכן שלא רק עשו לא היה לו דין ישראל, כי גם האבות הק' אברהם יצחק ויעקב ובניהם אחריהם, עד מתן תורה, לא היה להם דין ישראל כי אם להחמיר עליהם, ולא להקל (ראה מש"כ החיד"א ב'פתח עינים' קידושין לט: וב'דברים אחדים' דרוש טז).

בקושיא זו של הרמ"ע מפאנו, מדוע נצטרפה אצל עשו מחשבה רעה למעשה, והלא היה לו דין ישראל, עמד גם המהרי"ט בחידושיו על מכילתין (לט:), ותירץ, דהנה הטעם שאצל הנכרי נחשבת המחשבה כמעשה הוא משום שהגויים הם למודי הרע ונעשו העבירות כ'הותרה' להם, ולכן נחשבת אצלם מחשבה כמעשה, כי כאשר יעלה במחשבתם לעשות איזה דבר עבירה - בוודאי יוציאו מחשבתם לפועל, ומשא"כ בישראל, שאינו למוד ומורגל ברע, הרי גם כאשר עלה במחשבתו לחטוא, מי אמר שיחטא בסופו של דבר, וכתב שלכן גם בישראל שעבר ושנה, וכאמרם ז"ל (יומא פז.): "אמר רב הונא אמר רב, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו", והיינו, ש"נעשית לו כהיתר", אמרינן בו מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ועל כן כתב לענין עשו: "ובהכי ניחא דאחד עכו"ם ואחד ישראל מומר דיינינן ליה כמי ששנה בחטא", ודינו כגוי לענין מחשבה רעה שהקב"ה מצרפה למעשה, ולכן שפיר נצטרף אצל עשו מחשבה רעה כמעשה, כי דינו אכן כ'ישראל מומר', וכנזכר.