|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם תשעה באב הוא מועד?
מסכת שבועות אמנם עוסקת ברובה בענייני שבועות, אבל שני הפרקים הראשונים עוסקים בידיעות הטומאה, היות וגם אדם שנטמא ואכל קודש או נכנס לבית המקדש בטומאתו צריך להביא קרבן זהה לקרבן שבועות, והוא קרבן עולה ויורד, וכן בגלל שהמשנה הראשונה מביאה רשימה של ארבעה דברים שהם 'שתים שהן ארבע', כלומר שמהתורה לומדים שניים, וחז"ל הוסיפו עוד שניים, ובאותה רשימה נמצאים גם השבועות וגם ידיעות הטומאה (ואמנם נמצאים שם גם יציאות השבת ומראות נגעים, אבל לנושאים האלה הוקדשו מסכתות שלמות, ולא היה צורך להאריך בהם כאן).
קרבן עולה ויורד הוא רק לאדם שנכנס בשוגג לבית המקדש או שאכל קודש בשוגג, ובתנאי שלפני כן הוא ידע שהוא טמא ושהמקום או האוכל האלו קדושים. אם האדם לא ידע על כך לפני שנטמא, הוא לא צריך להביא קרבן. אם הוא לא יודע אח"כ שהוא חטא, הוא כמובן לא יביא קרבן, כי הוא לא יודע שהוא חייב בכך. ומה מכפר לאדם כזה שלא ידע שהוא נטמא או שהוא טימא את הקודש? - התשובה היא שבכל קרבנות המוסף של המועדים ישנו שעיר עזים אחד לחטאת, וזהו החטא שעליו השעיר הזה מכפר. אבל נחלקו שלושה תָנאים בשאלה איזה שעיר מכפר:
1. משנה שבועות פרק א משניות ג-ד
אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר... ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? -על הטהור שאכל את הטמא. רבי מאיר אומר: כל השעירים כפרתן שוה, על טומאת מקדש וקדשיו.
מסבירה הגמרא את דעתו של ר' מאיר, אשר אינו מחלק בין כל המועדים, וטוען שכולם נלמדים זה מזה:
2. תלמוד בבלי שבועות י, א
אמר ר' חמא בר ר' חנינא: מאי טעמא דר' מאיר? אמר קרא: שעיר, ושעיר, הוקשו כל השעירים זה לזה, וי"ו מוסיף על ענין ראשון. קסלקא דעתך כל חד וחד מחבריה גמר, והאמר ר' יוחנן: כל התורה כולה למידין למד מלמד, חוץ מקדשים שאין למידין למד מלמד! הא לא קשיא, כולהו מקמא גמרי. תינח כל דכתב ביה ושעיר, עצרת ויוה"כ דלא כתב ביה ושעיר מנלן? אלא אמר ר' יונה, אמר קרא: "אלה תעשו לה' במועדיכם", הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. והא ראש חודש לאו מועד הוא! איברא, ראש חודש נמי איקרי מועד, כדאמר אביי, דאמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו, דכתיב: "קרא עלי מועד לשבור בחורי".
בהתחלה מנסה הגמרא ללמוד זאת מהאות וי"ו המיותרת במלה 'ושעיר', אבל זה נדחה מכיון שלא בכל המועדים זה מופיע:
3. במדבר פרק כח - כט
וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:
וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה': וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל... וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ... שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם:
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ... שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם:
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:
וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם:
וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:
וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:
וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי... וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:
וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי... וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ:
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ... וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:
הפסוק שממנו לומדים חז"ל שראש חודש נקרא מועד הוא הפסוק באיכה אשר קובע כי הקב"ה כיון את המועד שבו יישברו הבחורים:
4. איכה פרק א פסוק טו
סִלָּה כָל אַבִּירַי ה' בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ ה' לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה:
לפי ההסבר של רש"י הקב"ה כיון את חטא המרגלים לתשעה באב, ע"י כך שנקבע שחודש תמוז של אותה שנה (בניגוד לרגיל) היה חודש מלא. המלה 'מועד', לפי זה, מתייחסת לראש חודש אב. ואולם, במקורות רבים מובא שגם תשעה באב עצמו נקרא מועד. לראשונה רואים זאת בספר המיוחס לרש"י:
5. ספר ליקוטי הפרדס (רש"י, המאה ה-11, צרפת) דף לא עמוד ב
ולעולם בט' באב לא נופלין בתחנונים לא ביוצר ולא במעריב מפני שקרוי מועד, שנאמר: "קרא עלי מועד".
ובאמת כך נפסק גם בשולחן ערוך, שאין אומרים תחנון בתשעה באב, מכיון שיום זה נקרא מועד:
6. שו"ע או"ח סימן תקנט סעיף ד
אין אומרים תחנון (ולא סליחות) (הגהות אשירי) בת"ב, ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד.
השל"ה אומר שהסיבה לכך היא בגלל שלעתיד לבוא הוא ייקבע ליום חג:
7. של"ה (הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, המאה ה-16, פראג) פרשת בלק תורה אור
וחורבן בית המקדש היא בניינו, כי חורבן בית המקדש גורם להיותם 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), ואז יבנה בית המקדש הגדול שהוא בנין בית עולמים הנצחיים. על כן נוהגין כבוד בחורבנו כמו שהיו נוהגין בישובו, כי החורבן סיבת הישוב האמיתי, והוא על דרך דתנן הסותר על מנת לבנות. ו'צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה' (זכריה ח, יט). ועל זה בא הרמז בתורה בדברי אהרן שאמר (שמות לב, ה) 'חג לה' מחר', ואמר זה על י"ז בתמוז, ויש מחר שהוא לאחר זמן, ורמז כי לעתיד יהיה צום רביעי לחג לששון ולשמחה. ותשעה באב נקרא מועד, כמו שנאמר (איכה א, טו) 'קרא עלי מועד', על שם עתיד שיהיה חג. על כן תשעה באב תמיד חל כמו שחל יום ראשון של פסח, שבו יצאו ישראל ממצרים שהוא מעין גאולה דלעתיד, כמו שנאמר (מיכה ז, טו) 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'.
ואולם, הסבר זה קצת תמוה, שהרי בינתיים תשעה באב אינו מועד כלל, וזהו יום של אבילות וצער, וקשה להבין איך לא אומרים תחנון אבל אומרים סליחות ובוכים כל היום!
שאלה שניה שיש לשאול היא שהדברים האלה סותרים את דברי הגמרא, שהרי הגמרא בפירוש אמרה שהפסוק 'קרא עלי מועד' אינו מתייחס לתשעה באב אלא לראש חודש אב!
אמנם, לגבי הגמרא אפשר לומר שהדברים האלה אמורים רק לדעתו של ר' מאיר, ואולי ר' שמעון ור' יהודה חולקים על כך, אבל הרב ברייש אומר שהדברים נכונים גם לדעת ר' מאיר, כי בכל אופן אין מקרא יוצא מידי פשוטו:
8. חלקת יעקב (ר' מרדכי יעקב ברייש, המאה ה-20, ציריך) עניינים שונים סימן כח
מה שהקשה על הא דבסימן תקנ"ב סי"ב דאין אומרים תחנה ערב תשעה באב במנחה משום דאקרי מועד, והקשה מהא דפסחים ע"ב ותענית כ"ח, דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי' מלי' דכתיב קרא עלי מועד, וזה קאי על ר"ח דמקרי מועד, וכבפירש"י שם שניתוסף יום לר"ח וזה מקרי מועד, ומנ"ל על ת"ב בעצמו דמקרי מועד. גם בטור סימן תקנ"ט וברוקח סימן ש"ג מבואר כן אין אומרים צדקתך צדק ואין נופלים בת"ב משום דת"ב נמי אקרי מועד - הכוונה פשוטה: עפ"י דרשא דאביי קאי האי מועד על יום ר"ח, אבל פשטיה דקרא קאי על יום הת"ב עצמו... אבל מכיון דביטוי לשון של מועד משמעותו גם לשון של יו"ט, זאת אומרת דת"ב מקרי מועד ויו"ט ושניהם אמת, זה עפ"י דרש וזה עפ"י פשט, וכידוע דהתורה דרך פרדס, ופשוט הוא.
כעת צריך להבין: איך אפשר להסתכל על תשעה באב בתור חג? - התשובה לכך, אולי, יכולה להינתן ע"פ המדרש המפורסם על הפסוק (תהלים עט, א) 'מזמור לאסף א-לוקים באו גויים בנחלתך':
9. איכה רבה ד, טו
כתיב "מזמור לאסף א-לוקים באו גוים בנחלתך", לא הוה קרא צריך למימר אלא 'בכי לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה לאסף', ומה אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".
אגב, המדרש הזה, שמעתי פעם סיפור על ר' אריה לוין שהיה לו סט כלים יקר שהוא קיבל בירושה מסבא שלו. יום אחד, כשניסתה אשתו להוריד משהו מהארון למעלה, נפל המדף וכל הכלים נשברו. רצה הרבנית להמתין לו בצאתו מהישיבה, ואמרה לו: ר' אריה, אנחנו צריכים לברך 'שהחיינו'.
"על מה?" שאל ר' אריה.
"קודם בוא ונודה לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו" - אמרה אשתו.
"ברוך ה' על כל הטובה אשר גמלנו" -אמר ר' אריה. "עכשיו את מוכנה לספר לי מה קרה?"
"קודם בוא נלמד ביחד פרק תהלים לכבוד הנס הגדול" - אמרה הרבנית.
"איזה פרק נלמד?" - שאל ר' אריה
"בוא נלמד פרק עט" - אמרה הרבנית.
התחילו ללמוד את הפרק, ופתאום היא שאלה אותו: למה כתוב 'מזמור לאסף', ולא 'קינה לאסף?'. ענה לה ר' אריה את דברי המדרש.
אמרה הרבנית: בדיוק בגלל זה צריך להודות לקב"ה. הוא כילה את חמתו בסט היקר שקיבלת בירושה מסבא שלך, ולא כילה את חמתו בנו...
מסתבר שאחרי הדברים האלה הוא לא כעס עליה על הכלים שנשברו... ואולם, האם זה יכול להסביר למה תשעה באב הוא חג? הרי בכל אופן אנחנו צמים ובוכים בו ואיננו לוקחים כלי נגינה ומתחילים לנגן כפי שעשה אותו פדגוג!
ניתן לומר שביחד עם כל הצער והיגון של היום הזה, צריך להיות בו סממן אחד של חגיגיות, שהרי דרשו חז"ל שביום זה נולד המשיח. בפתיחה למגילת אסתר דנים חז"ל על המלה הראשונה 'ויהי', והם קובעים שיש הבדל בין 'ויהי' לבין 'והיה': אם כתוב 'ויהי' זה סימן של צער, ואם כתוב 'והיה' זה סימן של שמחה. וכך מובא שם:
10. אסתר רבה פתיחתא יא
ר' תנחומא ור' ברכיה ור' חייא רבה בשם ר' אלעזר פתרין: המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה, כל מקום שנאמר 'ויהי אינו' אלא צרה...
כתיב "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס" (יואל ד), "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם" (זכריה יד), "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיה ז), "והיה שארית יעקב בגוים" (מיכה ה), "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כז), "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א). איתיבון ליה: "והיה כאשר נלכדה ירושלם" (ירמיה ל"ח)!?
אמר לון: אף ההיא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם ונטלו ישראל אפוכי על עונותיהן. דאמר רבי שמואל: אפוכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהן בשעה שחרב בית המקדש, הדא הוא דכתיב "תם עונך בת ציון" (איכה ד).
גרסה נוספת של אותו עניין מופיע במדרש הבא:
11. מדרש זוטא - איכה פרשה א
אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ, ולא היתה רוצה לחרוש, אלא תמיד היתה גועה. ראה אותה האיש ונבהל מאד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש, ולא היתה רוצה, אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ, והוא מכה אותה תמיד, עד ששמע קול אומר: מה לך לפרה? הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה. תמה האיש מאד. שמע קול אומר: טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח. שמע האיש, רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי לתינוקות להציבם בעריסתם, לקחם והלך לירושלים, וכשבא לעיר לקחם ונתנם על זרועותיו, וקרא ברחוב העיר, מי יקנה רצועה לבנו או לבתו. שמעה שכֵינת אם משיח, ואמרה לו: לך לבית פלוני, שהרי ילד יולד לה. הלך ונכנס לבית ואמר להם: קנה לבנך רצועה, אמרה לו לא אקנה לו, כי הוא נולד יום שנחרב בית המקדש, ארור היום שהוא נולד בו, מיד בא האיש אצל הילד ונשקו על ראשו ונתן לו רצועה, ובקש האם עליו והלך לו לביתו, ובכל שנה ושנה בא לירושלים לראותו. ושם הילד מנחם בן עמיאל. שנה אחת בא לירושלים ונכנס לבית, מיד הרימה אם הילד קולה, ואמרה אין לה מנחם שהרי נגנז, והוא שכתוב "אין לה מנחם מכל אוהביה".
כדי להבין את העניין שביום החורבן דוקא נולד המשיח, נקדים הקדמה קצרה. הגמרא מספרת על רגע החורבן, שכשנכנסו הרומאים להיכל הם ראו את הכרובים מחובקים:
12. תלמוד בבלי, מסכת יומא דף נד, ב
אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה
אבל הדבר הזה קשה מאוד, שהרי הגמרא אומרת שכאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום הכרובים אפילו לא מסתכלים זה על זה:
13. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף צט, א
כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: 'ופניהם לבית'! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
מסביר ה'פני יששכר' שאמנם היה זה רגע שבו לא עושים רצונו של מקום, אבל בגלל הפרידה הצפויה בין ישראל לשכינה, היה זה רגע של קרבה עצומה ביניהם:
14. בני יששכר (ר' צבי אלימלך שפירא ממונקאטש, המאה ה-19, אוקראינה) חלק א מאמר ג
שמעתי בשם הרב הקדוש מורינו הרב ר' פנחס מקוריץ זצוק"ל, על הא דאמרו רז״ל (פתיחתא אסתר רבה יא) בט' באב נולד בן דוד, הטעם הוא, להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוהה וכוללת, ואם כן צריכין ללידת זאת הנשמה זווג היותר עליון. והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמית בעולם הזה כענין אהבת הבריות ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, מה שאין כן כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים, ועל כן (יבמות סב) חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, ואם כן תתבונן לפי זה דבשעת הפירוד אז הוא הזווג באהבה יתירה ביותר, ומקרי זווג היותר עליון ונולד מזה הנשמה היותר עליונה. על כן להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים נעשה בתשעה באב, מיקרי בעוה"ר יום יציאה לדרך, נולד מזה הזווג משיח, הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן.
ומסביר הרב דסלר שעצם הבכי שלנו בתשעה באב הוא גם זה שמקרב אותנו אל הגאולה השלמה, ולכן דוקא הבכי הוא הסיבה לשמחה של תשעה באב, ולכך שהוא נקרא מועד:
15. מכתב מאליהו (הרב אליהו דסלר, המאה ה-20, אנגליה) חלק ב עמוד 48
מפליא הדבר עד כמה רואים את יד ה' המנהיגה והמסבבת במשך הדורות. מאורעות הסטוריים כבירים קרו באותו היום: חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גירוש היהודים מאנגליה, גירוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, כולם חלו בתשעה באב. ואמר אחד מחכמי ההסטוריה: לוּ ידע הרודן הספרדי כמה אמונה ובטחון הוא נוטע בלב היהודים בגרשו אותם בתשעה באב, שראו ע"י זה שרק יד ה' היא המכוונתם והמוליכתם גם בעת צרתם, ושתכלית נעלה ונשגבה להם בגלותם, היה מתחרט על מעשיו.
עבודת תשעה באב היא להבין ולדעת על מה צריכים להצטער, ולידי מה צריך צער זה להביא. חכמינו ז"ל סמכו לשלושה דפורענותא שבעה דנחמתא. מיד אחר תשעה באב באה שבת נחמו. וקשה, לשמחה מה זו עושה, מיד אחרי האבל? והענין הוא כמו שכתב בעל התניא (פרק כו) שלמרות סכנת העצבות לעלייה הרוחנית, צריך האדם לעשות קביעות עתים ושעת הכושר בישוב והדעת ולהתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית. אך ביאר שמיד אחר שנשבר לבו בעתים הקבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין באמונה שלמה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח, וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב. וכן הוא בתשעה באב: אם ע"י הצער והבכייה באים לידי הכרה בגלות השכינה, מכינים את דרך הגאולה. וכאן הוא מקור השמחה והנחמה. וזה ענין תקנת שבעה דנחמתא אחר תשעה באב. וכבר אמרו ז"ל שהמשיח נולד בתשעה באב. ה' יזכנו לראות את אורו בקרוב בהקמת השכינה מעפרה והרמת קרן התורה במהרה בימינו אמן.
|
