נועץ עשר צפרניו
שבועות יח ע"א
"היכי עביד? אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות".
פירש רש"י:
"נועץ צפרניו - כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר".
ובבראשית מט, כד פירש רש"י על פי המדרשים:
"ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו".
נעיצת צפרניים, כבגמרא, מוזכרת במדרש שכל טוב בראשית פרק מט:
"ויפוזו זרועי ידיו. מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו טז), מלמד שזרועי ידיו היו מפזזות ורועדות ומנקשות, ונתפזר זרעו מבין צפרניו, ונעץ צפרניו בקרקע עד שמת יצרו".
היוצא איפא, שאותה נעיצת צפרניים, אינה רק עבור ש"יעמיד עצמו בלא דישה". עבור כך אין צורך בנעיצה, ובצפרניים דוקא. אלא יש בה כח באופן מסויים, לגרום לזרע ששפיכתו לא תיעשה למקום האיסור.
ביטוי זה נמצא גם במסכת מנחות דף סד ע"ב:
"ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים... למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".
על פי המדרשים דלעיל משמע שנעיצת הצפרנים בחומה משמעותה שהחזיר החדיר מטומאתו לחומות ירושלים.
הרחמן, היום
ימי בין המצרים
ינחם ציון
יבנה ירושלים
