הגהה מדעת / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה בפרק שני דנה בענייני טומאת המקדש. במשנה ב' היא קובעת 'אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה', החלק שהתווסף לעזרה בשלב מאוחר יותר דינו כמו העזרה עצמה לענייני טומאה וטהרה. כדי להסביר מדוע מעמד שני החלקים הללו שווה מסבירה המשנה כיצד מתווספת 'תוספת העזרה' הזו – 'שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ובתומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכים ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם. הפנימית [התודה שנישאה בצד פנים] נאכלת והחיצונה נשרפת. וכל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם אין חייבים עליה [כלומר, רק טקס שכזה מכשיר את השטח להיות לעזרה]'.
טקס תוספת העזרה הוא טקס שמטרתו לקדש תחום. כדי להגדיר מחדש את תחום הקודש נדרש מעמד רשמי לעילא, בנוכחות כל בעלי השררה האפשריים – מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין, כהנים ולויים. אך מדוע שיהיה צורך לקדש תחום נוסף, הרי העזרה כבר מקודשת מאז ימי ביהמ"ק הראשון? אימתי קרה דבר כזה במהלך ההיסטוריה היהודית, שעלה צורך להגדיר מחדש את תחום הקודש? בתקופת עזרא ונחמיה.
נחמיה בן חכליה הגיע לירושלים, ראה את החומות הפרוצות והחל במפעל אדירים לכינון החומות החדשות. כאשר הסתיימה המלאכה האדירה ערך נחמיה חנוכה לחומות (נחמיה יב) – 'ובחנוכת חומת ירושלים ביקשו את הלויים מכל מקומותם להביאם לירושלים, לעשות חנוכה ושמחה ובתודות ובשיר מצילתיים נבלים ובכינורות' (כז).
הרבה מהלכות תוספת העזרה שבמשנה נלמדות מסיפור חנוכת חומת נחמיה, אך ההבדלים שבים המשנה לנחמיה מעוררים בעיה. המשנה דורשת שהמעמד יהיה 'במלך ובנביא ובאורים ותומים' והרי אלו לא היו בזמן שבי ציון, ואם 'כל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם אין חייבין עליה' מהו התוקף של המעמד שערכו עזרא ונחמיה? על חכמים מוטל לפרש בצורה שונה או את טקס החנוכה שערכו עזרא ונחמיה או את משנתנו.
הגמרא בדך ט"ז. אומרת 'איתמר, רב הונא אמר 'בכל אלו' תנן. רב נחמן אמר 'באחת מכל אלו' תנן.' רב הונא שונה את המשנה כגירסתנו ורב נחמן מביא גירסה אחרת של המשנה, על פיה די באחד מסממני השלטון כדי לתקף את קדושת החומה החדשה ואין צורך בכולם. כל אחת מהגירסאות הלו דורשת קריאה שונה בסיפור נחמיה.
'רב הונא אמר 'בכל אלו' תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד' – את בעייתו של רב הונא פותרת הגמרא בעזרת הקישור ההיסטורי, קדושתן של החומות עומדת עוד מאז שקודשו בראשונה, הגלות לא הקהתה את קדושתן ולכן אין צורך לחזור ולקדש אותן עם כל הסממנים הנזכרים. פרספקטיבה זו מעניקה חשיבות רבה יותר לקו המחבר בין המקדש הראשון למקדש השני ומקטינה את פועלם של עזרא ונחמיה, הם שיפצו את החומה ויצרו בכך 'זכר בעלמא' ולא יצירה חדשה המגדירה מחדש את תחום הקדושה.
לעומת זאת 'רב נחמן אמר 'באחת מכל אלו' תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים'. רב נחמן איננו זקוק לנוכחותם של האורים ותומים בזכות גירסתו השונה. הוא מאדיר את פועלם של עזרא ונחמיה, 'ועזרא קדושי קדיש', ומקטין את חשיבות הקו הקושר בין מקדש ראשון ושני.
ואז בא רבא המקשן ומקשה 'איתביה רבא לרב נחמן, כל שלא נעשית בכל אלו?' והרי המשנה היא כגירסת רב הונא, ואין בידינו גירסה עתיקה כדבריך. ועל כך עונה לו רב נחמן 'תני – באחת מכל אלו'. שנה, פוקד רב נחמן על רבא, כגירסתי. עתה מסתבר פשר גירסתו השונה של רב נחמן. אין מדובר בגירסה עתיקה אחרת, אלא בהגהה מדעתו, על פי סברה. הגהה שהוא מצווה גם על רבא לעשות שכן רק הגהה שכזו 'תציל' את פועלם של עזרא ונחמיה, החשובים מאין כמותם לשיטתו. רב נחמן מעניק חשיבות משנית למסורת הנוסח של המשנה וגם למסורת הקדושה של בית ראשון. החשיבות הראשית נתונה להדגשת חדשנותם ומרכזיותם של עזרא ונחמיה. הגהתו משנה את התיאור ההיסטורי של קדושת המקדש, את פשר מעשיהם של עזרא ונחמיה ואף את נוסח המשנה.
