הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

מיעוט הלבנה

 בכל קרבנות החגים כתוב שיש שעיר עזים אחד לחטאת, אבל רק בראש חודש כתוב 'לחטאת לה'', כפי שכתוב בספר במדבר:

1. במדבר כח, פסוקים יא-טו

וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד: וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:

אומרת על כך הגמרא במסכת שבועות:
 

2. תלמוד בבלי שבועות ט, א

דאמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח!

וביתר הרחבה מובאים הדברים במסכת חולין:
 

3. תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד ב

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש א-לוקים את שני המאורות הגדולים" וכתיב: "את המאור הגדול... ואת המאור הקטן"! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים", זיל, ליקרו צדיקי בשמך: "יעקב הקטן" "שמואל הקטן" "דוד הקטן". חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו " לה'"? - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

מהסיפור הזה משמע שהלבנה אמרה טיעון הגיוני, ובכל זאת היא נענשה, ולכן הקב"ה מתחרט על כך. אבל באוצר המדרשים מופיע המדרש הזה באריכות רבה יותר, ומכאן מוכח שלא מדובר בטיעון הגיוני של הלבנה, אלא בנסיון שלה למעט את השמש, ולכן היא נענשה. הקב"ה התרצה להמעיט לה את העונש, אבל בעצם זה עונש שמגיע לה:
 

4. אוצר המדרשים עמוד רנג

ביום רביעי נטל אש וחתמו וטבעו וקרא שמו שמש לשמש ביום והוא משאת העולם. בו ביום נטל אור וחתמו וטבעו וקראו שמו ירח ע"ש ירוץ אורח, וקראו סהר שמשמש בלילה להאיר העולם שהוא חשוך כבית הסהר, והיו שניהם שוים ושקולים כאחד. הדא הוא דכתיב: "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים". שניהם היו גדולים עד שקטרגה הלבנה ואמרה לפני הקב"ה: רבש"ע, למה זה בראת עולמך בבי"ת?
אמר לה: להודיע לכל בריותי שבי"ת - שנים, כנגד שני עולמות ושני עדים.
אמרה לפניו: רבש"ע איזה עולם גדול מחבירו העוה"ז או העוה"ב?
אמר לה: העוה"ב גדול מעוה"ז.
אמרה לפניו: רבש"ע, מפני מה בראת שני עולמות העוה"ז קטן והעוה"ב גדול, ובראת שמים וארץ שמים גדולים מן הארץ, בראת אש ומים ומים מכבים את האש, בראת שמש וירח צריך שיהיה אחד גדול מחברו.
אמר הקב"ה: גלוי וידוע לפניי שבדעתך שאגדיל אותך ואמעיט אותו, הואיל וקטרגת עליו לכי ומעטי את עצמך אחד מששים מאור החמה.
מיד אמרה לפניו: רבש"ע, על דבר אחד שאמרתי לפניך נענשתי כל כך?
אמר לה: עתיד אני להחזיר אורך כאור החמה שנאמר 'והיה אור הלבנה כאור החמה' וגו'.
אמרה לפניו: רבש"ע, אור החמה מה תהא עליה?
אמר לה: עדיין את מקטרגת עליה? חיי שיהא אורה שבעתים, הדא הוא דכתיב: "ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

הפסוק שעליו מתבסס המדרש בסופו הוא הפסוק בישעיהו:
 

5. ישעיהו פרק ל פסוק כו

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא

לפי המדרש הזה חטאה של הלבנה הוא שהיא דואגת כל הזמן לא רק למה שיש בצלחת שלה, אלא גם למה שיש בצלחת של השמש. מעניין שהמדרש (כמו גם התורה) מתייחס לירח ולסהר בלשון זכר, אבל כשהוא מתחיל לתאר את הויכוח בין הירח לבין הקב"ה הוא משתמש בביטוי 'לבנה' ובלשון נקבה.

יכול להיות שהענין הזה יכול להסביר דבר תמוה מאוד שמובא בספרי הקבלה. וכך מובא בספרו של ה'בן איש חי':
 

6. שו"ת רב פעלים (ר' יוסף חיים, המאה ה-19, בגדד) חלק ד - או"ח סימן לד

ועל שאלה הששית בענין טעם שנאמר על ברכת הלבנה לנשים.
תשובה טעם זה מקורו בשל"ה ז"ל ומ"ש גרמו פגם הלבנה היינו כי פגם הלבנה נעשה מסיבת חטא חוה ולכן הנשים הם נגררים אחריה בזה הדבר ומתייחס הדבר הזה אליהם יותר מן הזכרים כי על כן אמרו רז"ל הטעם שנתייחדו לאשה שלוש מצוות שהם נדה חלה הדלקת הנר הוא מחמת חטא חוה וכתב השל"ה ז"ל בדף שי"א פ' בא כמו שהלבנה לא נתמלאת פגימתה רק עד ז' ימים כן האשה למטה ז' ימי נידות ואחר תטהר גם תמצא סתם וסת משלשים לשלשים כמו ימי החודש ע"ש.
אך דע כי טעם זה לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא נמצא בדבריו מניעה לנשים בברכת הלבנה.

אמנם הרבה אנשים אומרים שהם מתחתנים כדי להאשים את האשה בכל הדברים שהם עושים, אבל במקרה הזה ממש לא ברור איך אפשר להאשים את האשה על דבר שקרה עוד לפני שהיא נוצרה? הרי מיעוט הלבנה היה ביום הרביעי, והאשה נוצרה ביום הששי! האדמו"ר מצאנז אומר שאין להבין את הדברים האלה כפשוטם:
 

7. דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז, המאה ה-20, ישראל) או"ח צז

דבאמת מה שכתב השל"ה שחוה גרמה פגם הלבנה אין לזה מובן ע"פ פשטות, שהרי הלבנה נתמעטה עוד לפני שנוצרה חוה, אבל הדברים עמוקין וטמורין ומבוארים ע"ד הנסתר ואין לי עסק בנסתרות.

יכול להיות שהתשובה לעניין הזה היא ההבחנה שראינו במדרש: המדרש התייחס לירח בלשון נקבה ולשמש בלשון זכר. כמובן שאין פה אשה מסוימת, ומדובר בהכללה טיפולוגית, אבל הרעיון הוא שהלבנה מסתכלת על השמש ומקנאה בה, וחז"ל רוצים לרמוז פה שזו התנהגות נשית, ו'אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה'.

עניין נוסף שקשור בפגימת הלבנה הוא דברי חז"ל על כך שהחמה מעולם לא ראתה את פגימת הלבנה:

8. תלמוד בבלי ראש השנה כג, ב

מאי דכתיב "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו"? - מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולא פגימתה של קשת. פגימתה של לבנה - דחלשה דעתה, פגימתה של קשת - דלא לימרו עובדי החמה גירי קא משדייא.

אבל האמת היא שזה דבר ברור מאוד, כי כל הפגם של הלבנה הוא העדר האור, ולכן ברור שהשמש לא יכולה לראות את פגם הלבנה! מסביר האדמו"ר מסלונים שזה רמז לתכונותיו של מנהיג, וזה מה שעמד ביסוד החטא של משה ואהרון במי מריבה:
 

9. נתיבות שלום (הרב שלום נח ברזובסקי, המאה ה-20, ישראל) פרשת חוקת, עמוד קכב

הקשר בין המנהיג לקהל הוא כגוף לנשמה, וצריך להיות אמון ביניהם. כלל ישראל צריכים להאמין כי בכח המנהיג להוציאם ולהעלותם אפילו מהחשכות הגדולה ביותר, וכח האמונה הזאת של המקבלים נותן כח למנהיג שיוכל להשפיע לכלל ישראל. והמנהיג צריך להאמין בכוחם של ישראל, שכל יהודי הוא חלק א-לוק ממעל, ואע"פ שחטא ישראל הוא. אצל יהודי אין פגם בעצם, כי בשורשו הוא חלק א-לוק ממעל ויכול תמיד לשוב לשורשו... וזה נכלל במאמר הבעש"ט אהא דאמרו חז"ל מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. חמה הוא כינוי למשפיע ולבנה היא כינוי למקבל, ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, שאסור למשפיע לראות פגם במקבל, והיינו כי אם המשפיע רואה פגם במקבל אינו יכול להשפיע אליו. ואמנם זה ודאי שהמשפיע צריך לדעת את החטאים ואת הפגמים של המקבל, כדי שיוכל להחזירו בתשובה, אבל יחד עם זה עליו לדעת כי זה רק חטאים ולא פגמים. והחילוק בזה, שחטא הוא עניין שבמקרה, שיש ענייני חטאים אצל יהודי שאינם פוגמים אותו במהותו כי אם בחיצוניות, ועל המנהיג לתקנו ולהחזירו בתשובה. אבל פגם פירושו פגם בעצם, שכבר אין לו תקנה, ועל זה נאמר מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, שהמשפיע צריך להאמין בכח העילאי הטמון במקבל שהוא מסוגל לשוב מכל מצב שהוא, ואין בו שום פגם בעצם. ואילו כאשר חסר למשפיע האמון בכוחותיו של המקבל, אכן אינו יכול להשפיע אליו והעלותו משפל מצבו.

עניין פגימת הלבנה מופיע גם בקידוש לבנה ע"פ נוסח אשכנז:
 

10. קידוש לבנה, נוסח אשכנז

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹקַי וֵא-לֹקֵי אֲבוֹתַי לְמַלֹּאת פְּגִימַת הַלְּבָנָה וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם מִעוּט. וִיהִי אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַשֶׁמֶש וּכְאוֹר שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קוֹדֶם מִעוּטָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרוֹת הַגְּדוֹלִים".

מסופר על הקיסר פרנץ יוזף שראה יהודים מתפללים בקידוש לבנה ושאל מה הם מבקשים והם אמרו לו שהם מבקשים שימלא הקב"ה את פגם הלבנה. אמר הקיסר: מסתבר שבאמת טוב מדי ליהודים, ואין להם כבר על מה להתפלל...
מהו ההסבר הרציונלי לתפילה שאנו מבקשים שימלא ה' את פגם הלבנה? האם אנחנו מבקשים שהירח עצמו יפסיק להיות ירח ויתחיל להיות כוכב מאיר? האם אנחנו מבקשים שינוי כזה גדול של הטבע? ובכלל, איך יכול להיות שיתמלא פגם הלבנה, אם אנחנו יודעים שכל האור שלה הוא בעצם אור חוזר של השמש? הסבר מעניין מצאתי בשם ה'שם משמואל' (ויקרא תרע"ד):
 

11. שם משמואל, פרשת ויקרא תרע"ד

נקדים כי יש להבין הלשון "פגימת הלבנה". הלוא האמת היא שהלבנה אינה נפגמת כלל שלעולם חציה מאיר, אלא שלפעמים פונה החלק המאיר למעלה ולא יקרא זה פגימה בלבנה, אלא לשוכני כדור הארץ, שאנחנו לא רואים את החלק המאיר, ומדוע לייחס את הפגימה בלבנה עצמה?
והנה, מה שהלבנה מקבלת אור השמש ומאירה לארץ היא כעניין הראי שכשהיא עומדת נגד השמש, ומשתקף בה אור השמש, והאור הזה נראה על כדור הארץ. והנה רואים במציאות שאם מלבנים חתיכת מתכת באש תשוב להיות כמו גחלת של אש ותהיה לוהטת ומאירה כמו אש ממש, משא"כ אם נשים רגב אדמה באש לא ישתנה מראהו כמראה האש, כי עכירת העפר מעכב לבל יתפלש מראה אש אל תוך תוכו, ורק מתכת שכבר נזדככה עכירת חומרו יתפלש בו כוח האש אל תוך תוכו וישוב הכל לפיד אש.
וכן יש לומר עניין הלבנה שאינה נותנת לאור שמאיר על פניה לחדור אל תוך תוכה כדי שתאיר גם הצד השני, שעכירת הלבנה מונעת שלא יתפלש אור השמש אל תוכה, ואינה מאירה אלא מחמת האור החוזר של ניצוצי השמש המכים עליה, אבל לעתיד תזדכך הלבנה זיכוך רב מאד שיתפלש אור השמש אל תוך תוכה ותשוב כולה כמו כדור אור מאיר, ועל ידי כך תאיר גם המחצית השניה שאיננה רואה את פני השמש, ולכן לא יהיה בה לעולם שום פגימה.

עניין נוסף שאנחנו אומרים בקידוש לבנה, ולא תמיד יודעים את המקור לכך הוא המשפט 'דוד מלך ישראל חי וקיים'. מה הקשר בין המשפט הזה לבין קידוש לבנה?

המקור היחיד למשפט זה בדברי חז"ל הוא הסיפור על העדים שהעידו על קידוש החודש, והשתמשו במשפט הזה בתור סיסמא:
 

12. תלמוד בבלי ראש השנה כה, א

רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה, שקל קלא פתק ביה, אמר: לאורתא בעינן לקדושי בך, ואת קיימת הכא? זיל איכסי! אמר ליה רבי לרבי חייא: זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא: דוד מלך ישראל חי וקים.

למה דוקא המשפט הזה מהווה סיסמא לכך שקידשו את החודש?

רש"י מסביר שהסיבה לכך היא שמלכות דוד נמשלת ללבנה:

דוד מלך ישראל - נמשל כלבנה, שנאמר בו (תהלים פט) כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם

אבל הרי הפסוק הזה יכול היה באותה מדה לרמז על השמש, שהרי דוד נמשל קודם כל לשמש ורק אח"כ לירח!
שמעתי פעם הסבר לעניין זה ע"פ סדר הדורות: ישנם שלושים דורות מאברהם ועד המלך האחרון מבית דוד:
 

השיא של השושלת הזו היה בימי שלמה המלך, לאחר חמשה עשר דורות. וכמו שהלבנה הלכה והתמעטה, אבל בסופו של דבר תצמח מחדש, כך גם מלכות בית דוד בסופו של דבר תפרח ותרבה מעלה מעלה בימי המשיח.