הא בורכא
שבועות יב ע"ב
"דרש רב נחמן בר רב חסדא: אין מקיצין בעולת העוף.
אמר רבא: הא בורכא! (רש"י: דבר הבדוי מן הלב, דמנא לך הא!).
א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא? אנא אמריתה ניהליה ומשמיה דרב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה, דאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות לנדבת צבור אזלי, ואין עולת עוף בצבור".
צריך ביאור, כיון שלבסוף הגמרא העמידה את דברי רב נחמן בר רב חסדא. לשם מה הביאה כלל את לשונו הבוטה קמעה של רבא כלפי גיסו, ואת דחיית דבריו? מה עלינו ללמוד מכך?
אלא שכדברי רבא עצמו במסכת בבא בתרא דף קל ע"ב:
"אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע:
כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי.
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה.
לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא.
מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
גם רבא עצמו, אין לו אלא מה מה שעיניו רואות. וכיון שלא מצא מקור לדברי דרש רב נחמן בר רב חסדא, הוא דחה אותם.
ואחר ששמע את נימוקי רב נחמן בר יצחק, שתק. ושתיקה כהודאה. משמע שעשה כאשר הבטיח: "אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי". נאה דרש ונאה קיים.
הביטוי: "האי/הא בורכא"! מופיע בש"ס שלש פעמים. תמיד בפי רבא. תמיד כלפי רב נחמן בר רב חסדא גיסו. תמיד רב נחמן בר יצחק מסייעו. ותמיד הוא אומר שהוא הוא מוסר המימרא, ובשם הגדולים.
ושמא ניתן להביע השערה, שרב נחמן בר רב חסדא היה בכור האחים והאחיות לבית בני רב חסדא, ומכאן הכינוי בורכא בשיכול אותיות של בוכרא-בכור (כמו כשב-כבש). וגער רבא לומר שגם בשמועתו הוא הבכור והמחדשה מדעתו, שהרי לא הקפיד לאומרה בשם אומרה. עד שנחלץ רב נחמן בר יצחק להביא את מקור השמועה ואת הגאולה לעולם.
