למי מותר לכתוב דברי תורה?
הרב דב קדרון
גיטין ס ע"א
הכוונה המקורית בנתינת התורה הייתה שיהיו שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והתורה שבעל פה הייתה אמורה להישאר בעל פה, והיה אסור לכותבה, אלא כיוון שנתמעט הלב והתורה משתכחת עשו חכמים תקנה לשם שמים להפר את הברית הזו, לשם קיום התורה, על פי הפסוק (תהלים קיט, קכו): "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".
משום כך כתב בספר דליות יחזקאל (ח"ב עמוד דש) שהגאון מווילנא זצ"ל כתב את דבריו בדרך של הגהות ובקיצור נמרץ ככל האפשר, כי סבר שכיוון שכל ההיתר לכתוב דברי תורה שבעל פה הוא משום עת לעשות לה', יש לכתוב רק את מה שנצרך כדי שלא ישכח ולא יותר מזה.
כך מובא גם בשדי חמד (ח"ב פאת השדה, מערכת ד, כלל כב) שהחתם סופר העיד על רבו, רבי נתן אדלר זצ"ל, שמיום עמדו על דעתו לא שכח מה שלמד, ולכן לא כתב את חידושי תורתו על ספר, כי לא היה לו היתר לכך. בנוסף לכך כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סימן רח) שמי שמחבר ספר ומתכוון בזה גם לגדל את שמו עובר על איסור "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם", כי לא הותר לכתוב דברי תורה אלא אם מכוון לשם ה', אבל לכבוד עצמו אין היתר.
השדי חמד מסיק שזו רק חומרא לא לכתוב דברי תורה, אבל רוב העולם צריכים לכתוב כל דברי תורתם, ואדרבה, יש תועלת בזה לא רק לו עצמו אלא גם לדורות הבאים, וכן כתבו החזון איש, בעל הקהילות יעקב (קריינא דאיגרתא א,ד), ועוד.
