חדשנות ויצירתיות / גיטין ס ע"א-ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת באיסור לכתוב את התורה שבעל פה. הבעייתיות שבכתיבת התורה שבעל פה מוזכרת כבר בחיבור הכתוב הראשון של ספרות חז"ל, שחובר בסוף תקופת הבית השני – מגילת תענית, עם פירושה המכונה 'סכוליון' (מילה יוונית שמשמעה 'ביאור'):
"בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא. מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות, אלו שנסקלין ואלו שנשרפין, אלו שנהרגין ואלו שנחנקין, וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר אומר להם מנין שזה חיב סקילה וזה חיב שרפה וזה חיב הרגה וזה חיב חניקה לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה. אמרו להם חכמים: הלא כתוב 'על פי התורה אשר יורוך וגו'' – מלמד שאין כותבין הלכות בספר".
היום שבו נגנז ספר הגזרות של הצדוקים נקבע כיום שמחה, ומדברי הסכוליון עולה שהסיבה להימנעות מכתיבת התורה שבעל פה היא החשש להפרדה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה ולאיבוד הקשר ביניהם. אולם אם כך, מדוע לא נכתבה כל התורה, שבכתב ושבעל פה, יחדיו?
הסבר לכך מובא במדרש תנחומא (כי תשא לד), ולפיו כתיבת כל התורה הייתה עלולה להביא לכך שאומות העולם יטענו לבעלות על התורה – "שעתידים אומות העולם לשלוט בהם וליטול אותה מהם". הסבר נוסף המובא במדרש רבה (יד, ד) מעלה סיבה טכנית – ריבוי הספרים הנצרכים כדי להכיל את כל התורה שבעל פה.
רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים ג, כג) מעלה הסבר שונה: עניינה של התורה שבכתב הוא הדברים הכתובים והמסורים מדור לדור, ואילו התורה שבעל פה היא שיטה ליצירת הלכות בעניינים שעדיין לא נידונו. הרב משה שמואל גלזנר, בהקדמה לספרו 'דור רביעי' על מסכת חולין, כתב שכתיבת התורה שבעל פה עלולה הייתה "לקשור ידי חכמי דור ודור" ולמנוע פירוש התואם את הבנתם של החכמים בכל דור. נראה שגם מדברי הסמ"ע בהקדמתו לחושן משפט עולה הבנה דומה (על פי אחד מהטעמים שכתב שם), ולפיה כתיבת התורה עלולה למנוע יצירתיות.
כאשר לא עוסקים רק בשינון הקיים אלא בניתוח ולימוד העקרונות, כאשר יש מקום גם לאישיותו של הלומד, ממשיכה התורה להיות תורת חיים, "כי רק על אופן זה נכון נצחיית התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמי והמוסרי, דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים" (דור רביעי).
