|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא ינוקתא שתלי תורניתא – ברוש מצוי
"אשקא דריספק חריב ביתר, דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא שתלי תורניתא, וכי הוו מינסבי, קייצי להו ועבדו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה, אתו נפול עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! אתא עלייהו" (גיטין, נז ע"א).פירוש: אשקא דריספק חריב [על, בגלל יצול של עגלה נחרבה] העיר ביתר. מספרים: דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא [שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק היו שותלים ארז], ינוקתא שתלי תורניתא [כשהיתה נולדת תינוקת היו שותלים תורנית], וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא [וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה]. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה [יום אחד עברה שם בתו] של הקיסר, אתבר שקא דריספק [נשבר יצול העגלה] שבה נסעה, קצו ארזא ועיילו [קצצו עבדיה ארז אחד, מאותם ארזים, והכניסו לה]. וכיון שהיה הדבר חשוב בעיני אנשי העיר ביתר אתו נפול עלייהו מחונהו [באו בני ביתר התנפלו עליהם והיכו אותם]. אתו [באו] האנשים אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים], אתא עלייהו [בא עליהם] למלחמה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים העוסקים במיני ה"ארזים" הקש/י כאן.
במאמר "מאי איצטרובלין? תורניתא" (עבודה זרה, יד ע"א) סקרתי את האפשרויות השונות, העולות מדברי חז"ל, המפרשים והחוקרים, לזיהוי "תורניתא". מלכתחילה נראה שכול ההצעות סבירות משום שהן מתייחסות לעצי סרק ששמשו לבניין ולא עצי פרי האסורים בקציצה. קבוצת מינים זו נקראה בלשון חז"ל "ארזים" (ראו במאמר "ויכרות ארזים ויכסנו" (בבא קמא, נב ע"א)). ייתכן והעובדה שלכבודם של בנים ניטע מין שונה מאשר העץ שניטע לכבודן של בנות קשורה לשמות העצים ואולי אף לצורתם. ברוח זו כתב המהרש"א (חידושי אגדות, גיטין, נז ע"א):
בשורות הבאות אנסה להעריך את סבירותן של שתים מההצעות בהקשר של מדרשי חז"ל. מתוך הסיפור בו פתחנו ניתן ללמוד שה"תורניתא" היא עץ שנהגו לשתול בסביבה הקרובה לביתר. אם נניח שה"שיטה" בלשון חז"ל זהה לאחד מהמינים הנקראים כך בימינו הרי שיש לשלול את האפשרות שהובאה במסכת בבא בתרא (פ ע"ב) ש"תורניתא" היא "שיטה". מיני השיטה המקומיים מאכלסים את אזורי הארץ החמים יחסית ו/או יבשים. השיטה הסלילנית ושיטת הסוכך נפוצים בנגב, מדבר יהודה והערבה. שיטת הנגב אמנם עמידה לקור יותר ממיני שיטה אחרים אך היא גדלה בערוצים במדבר, בעיקר בדרום הנגב. יוצאת מן הכלל היא השיטה המלבינה המרחיקה צפונה אך גם היא איננה עמידה לקור עז וזקוקה למים זמינים בנוסף למי הגשם. תנאים אלו אינם קיימים בביתר הנמצאת במרומי הרי יהודה (על זיהוי השיטה ראו במאמר "מאי דכתיב עצי שטים עמדים" (יומא, עב ע"א)).
לדעת פליקס התיאור מסביר את המסופר על המנהג הקדום לשתול "ארז" כשנולד תינוק ואילו לתינוקת שתלו "תורניתא". כשהגיעה שעתם להינשא קצצו את העצים ועשו מהם חופה. ה"ארז" הוא התאשור (קופרסוס) האופקי הדומה לארז הלבנון (תמונה 1) ואילו "תורניתא" זהה עם התאשור הצריפי הנראה כעין נר או תורן (תמונה 2). אמנם התואר "זכרי" מתאים לתאשור הצריפי אך פליניוס הפך את הכינויים. השם "נדוניית הבנות" שעליו סיפר פליניוס מתקשרת עם האגדה על עשיית החופה. שני זנים אלו של הברוש מוכרים בארץ: א. ברוש מצוי צריפי Cupressus sempervirens stricta) או C. pyramidalis) שהיא הצורה הידועה ביותר בעלת ענפים קצרים וצמודים לגזע ויוצרים צורה דמוית חרוט צר. מגיע לגובה 20 - 30 מטר. ב. ברוש מצוי אופקי (Cupressus sempervirens horizontalis) בעל ענפים ארוכים וחסונים יותר היוצרים נוף רחב ופרוע. לפני הסבר זה עומד קושי והוא הסברה הסבורה שהזן החרוטי הוא מין תרבות (?).
רשימת מקורות:
ז. עמר, צמחי המקרא, ירושלים 2012, הוצאת ראובן מס (עמ' 151-152).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
