להשאיר ירושה או לא?
הרב דב קדרון
גיטין מז ע"א
ריש לקיש היה אדם שמסתפק במועט, ולפני פטירתו הרכוש היחיד שנשאר לו שלא השתמש בו בחייו היה קב של כרכום, ואמר על עצמו שהתקיים בו הפסוק (תהלים מט, יא): "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם".
בעל ספר עלי תמר (ב"ב פ"ח ה"ו) מסביר זאת על פי המסופר במדרש (קהלת פ"ב פכ"ב), על רבי מאיר שהיה נותן הרבה מאוד מרווחיו לתלמידי חכמים ושאלו אותו תלמידיו: מה אתה עושה לבניך? ענה להם: אם בני יהיו צדיקים, אמר דוד ולא ראיתי צדיק נעזב, ואם לאו מה אני מניח את שלי לאויבי המקום. וזהו שאמר שלמה: "ושנאתי אני את כל עמלי שאניחנו לאדם שיהיה אחרי ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי שעמלתי וגו'". וכך הייתה גם גישתו של ריש לקיש, כי אף על פי שטבע האדם הוא שרוצה להניח נכסיו לבניו, אבל אם אין בניו נוהגים כשורה, ויש לו כוח ללכת נגד האינסטינקט הטבעי זכור הוא לטוב.
הוא מסביר את הגישה הזאת בכך שהאב מנחיל לבניו שתי ירושות: ירושה רוחנית, שהיא העיקר, וירושת כספים, ואם הבן אינו רוצה לנחול את הירושה הרוחנית הרי הוא מסלק את עצמו מזכות הירושה היקרה העיקרית, ולפיכך בטלה זכותו אף על הטפילה.
אולם להלכה אין פוסקים כך, אלא הדבר הטוב ביותר הוא להשאיר את הנכסים ליורשים על פי דין תורה, גם אם הם רשעים, כפי שאמר שמואל (כתובות נ,ב) כי ייתכן שבני בניו יהיו צדיקים וינחלו את הירושה הרוחנית, ובני בנים כבנים, וכלול בזה גם שייתכן שהבן הרע עצמו ייטיב דרכו, ולפיכך מספק אין לשנות ירושה דאורייתא.
