אין זו בושה לטעות
הרב דב קדרון
גיטין מג ע"א
רבה בר רב הונא טעה בהוראתו, ולאחר מכן חזר בו, ואמר בפני ציבור שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, ופירש רש"י שאין אדם עומד על אמיתתם עד שיכשל בהם להורות טעות, ויכלימהו, והוא נותן לב ומבין בהוראה, ואף אני נכשלתי בהוראתי וחוזר בי.
באחת הערים בישראל היו שני רבנים גדולי תורה, והנה בשבת אחת התברר שהעירוב, שאחד מהם היה אחראי עליו, פסול. הרב השני פסק שהעירוב כשר, כדי לא לבייש את הרב השני, כי סבר שעירובין הוא עניין דרבנן, ואילו כבוד התורה הוא דאורייתא, לכן כבוד התורה דוחה את איסור העירוב שהוא דרבנן.
כאשר נשאל הגרי"ש אלישיב זצ"ל האם הוראה זו נכונה, הוא ענה (מובא בחשוקי חמד עירובין דף מא עמוד ב) שהיו חייבים לפרסם שהעירוב פסול. והסביר הגר"י זילברשטיין שליט"א שהטעם הוא שאין זו בושה כל כך גדולה, שהרב טעה וחוזר בו, כמו שמצאנו שרבה בר רב הונא טעה וחזר בו, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.
בעל ספר עלי תמר (יבמות פ"ב ה"ו) כותב שהכישלון מועיל לעמוד על אמיתת הדברים רק באופן שאם הוראת הטעות כבר נתפרסמה ברבים יהיה לחכם העוז הנפשי לומר שטעה, כי העלבון שנגרם לו ע"י הטעות בהוראה ידרבן אותו להיות מתון ומעמיק חקר בעיון רב טרם שתצא הוראה מתחת ידו, וכל זה בתנאי שההיגיון שבמוחו והאמת שבליבו שולטים על היצרים של הניצוח והגאווה והכבוד, ויש לו העוז לומר שטעה, ולא להיפך.
