שותף שלא מקבל פיצוי

הרב דב קדרון

גיטין מב ע"א

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד שהיה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחרר את החצי שלו, אמרו בית הלל שצריך לחלק את זמן העבודה שלו בינו לבין האדון, והוא עובד יום אחד לעצמו ויום אחד לאדונו.

הרמב"ם (חובל ומזיק ד,יב) פוסק שאם אדם בייש או ציער את העבד, או שנגחו שור וכיוצא באלו, אם אירע זה ביום של רבו אז התשלום של רבו, ואם ביום של עצמו לעצמו.

לכאורה יכול העבד לטעון שגם אם הנזק קרה ביום שבו הוא אמור לעבוד עבור אדונו, מגיע לו חלק מהתשלום, כי יכולת העבודה שלו נפגעה גם עבור עצמו, אך בכל זאת ההלכה היא שהוא לא מקבל תשלום במקרה כזה.

על סמך זה פסק הרב אליעזר רוט (כתב עת צוהר יג, עמוד שפט) בעניינם של שנים שקנו בשותפות את הזכות להשתמש בצימר לנופש בגליל (בעונת הקיץ), וסיכמו ביניהם ששנה אחת ישתמש בו שותף אחד ובשנה האחרת השותף השני. אחד מהם השתמש בו ראשון, אולם בשנה שלאחר מכן נגרם נזק למבנה בגלל סופות ושלגים והוא יצא מכלל שימוש. השותף שהיה אמור להשתמש במקום באותה שנה תבע מהשותף השני תשלום שווה ערך למחצית השכירות שמשלמים עבור השכרת צימר כזה. על פי המבואר בגמרא נפסק שהשותף שהנזק נגרם בזמן שהיה עליו ליהנות מהנכס הוא זה שמפסיד כתוצאה מאותו נזק, והשותף השני לא צריך לפצותו.