במה מצווה לקיים דברי המת?
הרב דב קדרון
גיטין מ ע"א
בגמרא נאמר שאם אדם ציווה לפני מותו: פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח – לכן תעשו לה קורת רוח, אזי היורשים מצווים לעשות לה קורת רוח, ורש"י מסביר שהדבר מגיע עד כדי כך שאם היא לא מרוצה ממה שעושים לה היורשים צריכים לשחררה, כדי לקיים את דברי אביהם, כי מצווה לקיים דברי המת.
יעקב אבינו ציווה את יוסף שיקבור אותו במערת המכפלה, ויוסף ענה לו (בראשית מז, ל): "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ". בעל תורה שלמה מביא את מדרש הגדול בשמו של רבי מאיר האומר שמכאן אנו רואים שמצווה לקיים דברי המת, גם בעניינים שאינם קשורים לירושה או לנכסים של המת, ומעיר על כך שדברים אלו אינם מתאימים לשיטת שו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קסח).
הוא נשאל לגבי אשה שקודם מותה קראה לבניה ובנותיה וצוותה שאם יהיה איזה מחלוקת או ריב ביניהם שידון הכל על פי אחד מקרוביה. על פי הפצרתה נתנו כולם תקיעת כף בפועל ממש ליד אותו פלוני. ועכשיו אחד מהבנים אינו מרוצה לדון בפני אותו פלוני, מפני שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה ועוד טענות אחרות, וטוען שתקיעת הכף נעשתה רק לנחת רוח לאמו כדי שלא תטרוף דעתה.
בעניין זה פסק השבות יעקב שמצווה לקיים דברי המת שייכת רק בנכסיו וירושתו אבל לא בעניינים אחרים, והתחייבות בפני מי לדון אינה חלק מנכסיו וירושתו, אולם לפנים משורת הדין יש לקיים את דברי המת גם בעניינים אחרים. לפי זה הוא מסביר מדוע יעקב אבינו השביע את יוסף אחרי שאמר "אנכי אעשה כדברך", כדי שיהיה אפשר לכפות אותו לקיים את שבועתו, שכן בלי זה אינו חייב מעיקר הדין לקיים את דבריו.
