לא נברא העולם אלא לפריה ורביה
גיטין מא ע"א-ע"ב
"מתני'. מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול. יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי".
ולמה שלא ישא גיורת או שפחה משוחררת? מכאן הוכיחו (תוספות רי"ד ועוד) שעבד אסור בגיורת ובשפחה משוחררת. ולמה יש בכך איסור? למה עבד שונה מממזר שהוא מותר בגיורת?
נראה שזהו איסור מסוג שונה. (דברים כג, ג) לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' – ממזר אסור לבוא דוקא בקהל, ולהלכה גרים אינם נקראים קהל לענין זה.
ואילו איסור עבד ושפחה נלמד בתרגום "אונקלוס" מהפסוק (דברים כג, יח) לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. ומאותו פסוק למדו התנאים בַּסִּפְרֵי את איסור פנויה, ככתוב (בראשית לח, כא) לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. אם כן שפחה דומה לפנויה שהרי לא תופסים בה קידושין.
ולפי זה מוסבר למה רשאי האדון לתת שפחה לעבדו העברי, ככתוב: (שמות כא, ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, כי מרותו שעל שניהם היא שמאחדת ביניהם.
וממזר ועבד אסורים בפנויה כי איסור ההפקרות: (ויקרא יט, כט) וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה, אינו ענין לקהל בלבד. ולפיכך עבד אסור במשוחררת שהרי אין קידושיו קידושין ואין בעלותו בעלות.
ולמה אם כן ממזר מותר בשפחה? על פי הנ"ל עולה שההיתר הוא דוקא בשפחתו שלו שאינה כפופה לאדון אחר. מי שאינו ממזר שרוצה לשאת את שפחתו חייב קודם לשחררה, ככתוב באשת יפת תאר (דברים כא, יג) וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה, (שם יד) לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ. ובשפחה עברית נאמר (שמות כא, ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. ואילו ממזר פטור מלשחררה כי דוקא בשחרורה היא תהיה אסורה עבורו.
האם דברי המשנה אמורים גם על אשה? על שפחה שחציה עבד וחציה בת חורין?
לפני שלשה דפים למדנו: (מסכת גיטין דף לח ע"א) "אמר רב חנינא בר רב קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשָׂאָהּ בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה", כלומר שדין המשנה אינו נוהג בכל שפחה אלא רק באותן שנוהגים בהן מנהג הפקר. ופירשו רש"י והרמב"ם שטענת בית שמאי "והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" איננה באשה, כי נפסקה הלכה שרק איש חייב בפריה ורביה.
האם עבד חייב בפריה ורביה? הירושלמי מוכיח שעבד חייב, שכן על האפשרות שיבטל מלהנשא אמרה משנתנו: "והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה".
ולכאורה קשה מנין הראיה, הרי משנתנו עוסקת במי שחציו עבד, ויתכן שרק חציו בן החורין חייב במצוה!
אלא שהמשנה יכלה להסתפק בטענה "לישא בת חורין אינו יכול", כלומר כראוי לאותו החצי בן החורין. ולמה הקדימה המשנה ואמרה: "לישא שפחה אינו יכול"? משמע שעד עתה כאשר הוא היה עבד, יכל הוא לישא שפחה ולקיים את הצורך האמור בהמשך: "והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", והטענה היא על כך שנמנעה ממנו עכשיו אותה אפשרות.
ועוד, שאילו העבד היה פטור בתחילה, שחרור חציו לא היה מכניסו לִכְלַל חיוב. גם משום שלא נכנס כולו לעול אותה מצוה, וגם משום שלא יתכן שיתחייב במצוה כאשר הוא אינו יכול לקיימה. ולכן לא היה צורך לאפשר לו לקיימה. הצורך לשחררו באופן מלא נוצר רק משום שנמנעה ממנו עתה המצוה שיכל לקיים כבר לפני כן.
ולמה עבד חייב בפריה ורביה? הרי עבד חייב במצוות כאשה, ואשה הרי פטורה מפריה ורביה!
מסביר הפני יהושע שאין מצוה זו בין המצוות שהזמן גרמן שנשים ועבדים פטורים מהן. פטור האשה נלמד מכך שבפסוק (בראשית א, כח) פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, אמנם המילה כבשוה היא בלשון רבים ואמורה גם לאיש וגם לאשה, אבל הכתיב הוא חסר, כאילו נכתב וּכְבָשָׁהּ בלשון יחיד, כלומר שהאיש יכבוש את האשה. והמשמעות היא שהאחריות והמחוייבות היא על האיש בלבד – למצוא את האשה, לכבוש את ליבה ולשכנע אותה לסייע לו בקיום המצוה.
וכשם שעבד חייב במצות ברית מילה שאיננה שייכת באשה, כך לענין מצות פריה ורביה דין עבד כדין כל איש ואיש.
