גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שעג מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף כז ע"ב

נאמנות טביעות עין בתלמידי חכמים דווקא - מדוע?

רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא, אמר, אי סימנא אית לי בגויה, אי טביעות עינא אית לי בגויה, אהדרוה ניהליה, אמר, לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה, וקסברי סימנים דאורייתא, אי משום טביעות עינא, ודוקא צורבא מדרבנן, אבל אינש בעלמא לא (כז:). דין זה מצינו גם בהשבת אבידה במס' בבא מציעא (כג:), שרק בצורבא מדרבנן כשבא לומר על אבידה שיש לו טביעות עין שהיא שלו מחזירין לו את האבידה.

בטעם החילוק בין צורבא מדרבנן למי שאינו צורבא מדרבנן לענין טביעות עין נחלקו הראשונים. התוס' בסוגיין הביאו (ד"ה ודוקא): "אומר ר"ת, דעם הארץ נמי ידע בטביעות עינא, כדאמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב קסח.) 'האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה' (כי עם הארץ מסתכל בנשים ויכיר אם זאת היא האשה שהצורבא מדרבנן רוצה לקדש), ובפרק גיד הנשה (חולין צו.) נמי מוכח דכולי עלמא אית להו טביעות עינא, והא דלא מהדרינן לעם הארץ בטביעות עינא משום דלא מהימן". מבואר מדבריהם, כי גם עם הארץ יש לו טביעות עין, אלא שיש חשש שמשקר בדבריו, ולכן אינו נאמן, משא"כ בתלמידי חכמים שנאמנים כשאומרים שמכירים את הדבר בטביעות עין.

אולם, מדברי רש"י בסוגיא העלה ה'חתם סופר' שעם הארץ אינו יודע ומכיר בטביעות עין, דרש"י כתב (ד"ה לצורבא מדרבנן): "דידע בטביעות עינא ולא משני בדיבוריה", ומבואר שמעלת הת"ח מול עם הארץ היא בשני דברים, האחד ש'ידע בטביעות עינא', ועוד, ד'לא משני בדיבוריה', ומשא"כ עם הארץ שאינו יודע בטביעות עין וגם משני בדיבוריה.

ענין זה מבואר בארוכה בדברי הראשונים בסוגייתנו ובסוגיא דמס' חולין (צו.), ותמצית דבריהם היא, דהנה במס' חולין מבואר נידון זה בנוגע לאיסורי תורה, ומובאות שם עובדות שונות כאשר נאבד לאדם בשר כשר או פקעת של חוטי תכלת, ומצא אדם אבידתו ומכיר בטביעות עין שזהו הבשר או פקעת של תכלת שלו, שמותר לו לסמוך על הבחנתו, ויכול לאכול את הבשר, וכן להשתמש בחוטי תכלת, ואין לו לחשוש שמא אין זה שלו וכו', והגמרא מסיקה: "דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא, תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא, לא קטלינן ליה, ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה". ודעת רוב הראשונים שדין זה נאמר בכל אדם – ולא רק לתלמידי חכמים בלבד, וז"ל הרמב"ן: "ומדאמרינן דסומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהן בלילה, וטעמא דקטלינן בהיכרא, כולהו מדין טביעות עינא הוא, שמע מינה בכולהו אינשי סמכינן באיסורין אטביעות עינא, וכן בעדיות, זו היא גלימתו של פלוני וזהו כלי שלו, ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא לגבי אבדה, ולא דחכים ופקיע אלא דחסיד ולא משקר", וכ"כ הריטב"א: "... שמעינן, דאפילו במאן דלא הוי צורבא מדרבנן סמכינן אטביעות עינא בין באיסורים ובין בעריות לומר זהו כליו של פלוני, וכל שכן באבידה במעיד עליה שהיא של אחרים, ולא אמרו דלא סמכינן על עם הארץ בטביעות עינא אלא באבידה שתובע לעצמו דחיישינן דמשקר, אבל באיסורין מהימן דלכל אחד האמינה תורה אפילו לעצמו והוא הדין לאחרים כל היכא שאינו חשוד, וזה מוסכם מגדולי רבותינו ז"ל" (יעו"ש, וע"ע: רשב"א שם; ר"ן על הרי"ף שם; וכ"ה בתוס' כאן).

והעיר החת"ס בסוגיין, שכך גם מבואר בלשון רש"י בחולין שכתב (שם ד"ה בטביעות): "בטביעות עינא דקלא - שנתן דעתו להכירה בקול, ומאבידה לא ילפינן, דהתם משום חימוד הממון חיישינן, דלמא משקר, דאמר מר (חגיגה יא:) 'גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן'", משמע שהטעם שעם הארץ אינו נאמן בטביעות עין באבידה, הוא, משום חשש משקר, ולא משום שאין לו טביעות עין, וזה לכאורה סתירה למה שמשמע בפשטות מרש"י בסוגייתנו.

מאידך, הביאו הראשונים (שם) שיטת רבינו חננאל, שהשווה דין טביעות עין באיסורים כמו למציאה, ואין לסמוך בשום דבר על טביעות עין רק לצורבא מרבנן, ותמהו עליו הראשונים, כי אם טעמא דמילתא שעם הארץ אינו נאמן הוא משום חשש משקר, אין הדבר רק כשיש חשש שיש לו ריווח ממוני מעדותו, כגון בטביעת עין באבידה – שמחמת חימוד ממון משקר ואומר שהיא שלו, אבל כשיעיד על חבירו, שאין לו חימוד ממון, או לענין איסור – שאין חשש שעם הארץ ישקר, מדוע לא יהא נאמן, ועל כרחך צ"ל, ששיטת ר"ח היא, שעם הארץ יש לו חיסרון בעצם טביעות והכרת עינו, ולכן אינו נאמן באיסורים, וסברת הדבר נראה מדברי הרמב"ן והר"ן בסוגייתנו (כז.) בשיטת רש"י, שאין דרך עמי הארץ לדייק, ועל כן יש חיסרון בעצם טביעת עינו, ואינו נאמן באמרו שמכיר את הדבר לנכון.

ובסוגייתנו דנו בזה הראשונים (הנ"ל) לענין העובדא שהתחלנו בה, כששליח הגט אבד את הגט ומצאו בעצמו, והכירו בטביעות עין, כי במדה ואדם אחר מצא את הגט, שפיר יש לחלק בין צורבא מדרבנן לעם הארץ, דיש חשש משקר, שלא יאבד שכר טרחו או שלא תהיה עליו תערומת מן המשלח – בעל הגט, ולכן יש מקום לחשוש בעם הארץ שמא ישקר, אכן כשהוא עצמו מצא הגט, הרי יש לו מיגו שיאמר שלא אבד ממנו כלל, ואם כן אין בזה חשש משקר, ולפי דעת רוב הראשונים – יש לעם הארץ טביעות עין, אלא, שיש עליו חשש משקר, ובכה"ג אין חשש משקר, ואם כן גם עם הארץ היה נאמן, ולפי זה נצטרך לומר, דסיום לשון הגמרא: "אי משום טביעות עינא, ודוקא צורבא מדרבנן, אבל אינש בעלמא לא", אינו מוסב על שאלה שלנו בגט, והדברים מוסבים על אבידה, שאיניש דעלמא אינו נאמן, אכן אם נימא שעם הארץ אין לו טביעות עין כלל, אם כן גם בנידון שלפנינו – במציאת הגט, הגם שאין כאן חשש משקר, אינו נאמן, וסיום דברי הגמרא מוסב על העובדא שלפנינו.