הקלטות כראיה בבית דין
הרב דב קדרון
גיטין כג ע"א
בגמרא נאמר שניתן לזהות אדם בוודאות על פי קולו ("טביעות עינא דקלא").
היה מעשה בבית הדין הרבני (מובא בפד"ר חלק יד עמוד 318) שבו טען הבעל שיש לו סרטי הקלטה של שיחות האשה עם גברים זרים - להוכיח שהיא משרכת דרכיה. מאידך התקומם בא כוח האשה בכל עוזו, והביע התנגדות לשמוע סרטי הקלטה בהיות וקיים צו מביהמ"ש שאין רשות לבעל להשתמש בסרטי ההקלטה, אמנם אין מסמכותו של ביהמ"ש לתת צו כנגד ביה"ד, אבל התעורר ויכוח אם יש לשמוע סרטי הקלטות או לא מבחינת ההלכה, ואם בכלל יש להסתמך על הקלטות כאלו.
דעת הרוב הייתה, שמכיוון שנפסק להלכה בבירור שניתן לסמוך על זיהוי אדם על פי קולו – יש לסמוך על ההקלטות, ואם אכן ניתן לזהות בהן את קולה של האשה ומתוכן יוכח שהוא חייב לגרשה – כך יש לפסוק.
אולם דעת המיעוט הייתה שאין להסתמך על ההקלטות האלו, שעל פי רוב אין קולו של המדבר ברור, ואינו ניכר מיהו המדבר, ואפילו כשנשמע קולו ממש, לא ברור שהוא הוא המדבר, כי יש חשש לחיקוי מאדם זר המומחה לדברים כאלו, וכפי שנתברר בענינים אחרים. ובאופן כללי אין הקלטות יכולות לשמש הוכחה במקום שצריך עדים בראיית המעשה. לכן לדעת המיעוט, אין לשמוע אותן בבית הדין, כי אין בהן תועלת ואין להם שום ערך להוכיח עובדות ממשיות.
