גדול עומד על גביו / גיטין כג ע"א

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (כב ע"ב) נאמר:

הכל כשרין לכתוב את הגט, אפי' חרש, שוטה וקטן.

הגמרא (שם) הקשתה כיצד יוכלו חרש שוה וקטן לכתוב את הגט, שהרי אינם בני דעה (והגט צריך להיכתב "לשמה", רש"י). משום כך מביאה הגמרא (כב ע"ב-כג ע"א) את דברי רב הונא, שסייג את דין המשנה:

אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו.
א"ל רב נחמן: אלא מעתה, עובד כוכבים וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר! וכי תימא ה"נ, והתניא: עובד כוכבים - פסול!
עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עבד.

רב הונא טוען שכאשר גדול עומד על גבי הקטן בשעת הכתיבה אפשר להחשיב את הכתיבה ככתיבה לשמה. מדוע? כיצד מועילה עמידת הגדול למעשה הכתיבה של הקטן?

רש"י (ד"ה והוא) מסביר שהגדול "אומר לו כתוב לצורך פלוני", וכך גורם לקטן לכוון דעתו "לשמה". מכך אפשר ללמוד שהקטן אינו מופקע לגמרי מן היכולת להתכוון, וכאשר מדריכים ומסייעים לו הוא מסוגל לבצע פעולות הדורשות "דעת".

הסבר זה מוכלל על ידי התוספות (כב ע"ב ד"ה הא) לסוגיות נוספות. לדעתם, קטן יכול להתכוון גם בשחיטה ובחליצה וכל פעולה הלכתית אחרת, כאשר גדול עומד על גביו. גישה זו מוקשית ממספר מקורות, שהתוספות עמלו ליישב בדרכים שונות.

הרשב"א (חולין יב ע"ב) מביא בשם רבנו יונה גישה אחרת, המתחמקת ממרבית הקושיות:

ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה על גביו כוונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת בר דעת על גביו, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה ואף זה שעומד על גביו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו.

רבנו יונה טוען שדין "גדול עומד על גביו" יכול להכשיר רק פעולות שאפשר לעשותן על ידי שליח. מה פשר החילוק? מהו הקשר של דין השליחות לענייננו?

נראה כי לדעת רבנו יונה תפקיד הגדול איננו ללמד את הקטן להתכוון "לשמה", אלא ליצור בעצמו את דין "לשמה". השליחות מבטאת את העובדה שהכוונה היא פעולה שיכולה להימסר לאדם אחר, שאיננו אותו אדם המבצע את פעולת הכתיבה. זאת בניגוד לכוונה בחליצה או בשחיטה שהיא חלק מעצם המעשה ולא יכולה להיעשות על ידי אחר.

לאור הבנה זו התקשו האחרונים להסביר מדוע גוי לא יוכל לכתוב כשישראל עומד על גביו. לפי עמדת התוספות, הדבר מובן, שהרי הגוי לא יתכוון למה שיאמר לו ישראל. אך לדעת רבנו יונה יש להקשות מדוע לא תועיל כוונת היהודי! (עי' בחת"ס כאן ד"ה וכתב שנתקשה בכך)

אך אפשר ליישב את הדברים לאור יסוד שחידש ר' חיים מבריסק (תפילין א, טו):

הא דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד הוא דינא דלא חייל ביה דין ציווי הבעלים... דבלא חלות דין של ציווי ישראל לית במעשיו דין תורת לשמה של סת"מ וכמו שכתבנו.

כלומר, הבעיה בכתיבת הנכרי איננה חשש טכני, שמא לא יתכוון למה שיאמר לו ישראל. אלא דין עקרוני שעניינו הוא שהכתיבה של הנכרי היא מעשה עצמאי שאין כוונת ה"לשמה" של ישראל יכול לחול עליו.