פסק בג"ץ = "דינא דמלכותא"?

הרב דב קדרון

גיטין ט ע"א

בגמרא נאמר ששטרות שנעשו על ידי בתי משפט של גוים ועדים גוים חתומים עליהם, אף אם בעלי הדין הם יהודים – השטרות הללו כשרים, ומסביר רש"י שהלכה זו מבוססת על הכלל הידוע: "דינא דמלכותא דינא".

לפני כשלושים שנים החל בג"ץ לכפות על בתי הדין הרבניים להתייחס לרכוש שנצבר על ידי בני זוג במהלך חיי הנישואין כרכוש משותף, אשר יש לחלקו באופן שוויוני בין הבעל לאשה ("הלכת השיתוף").

גישה זו של בג"ץ התבססה על פרשנות שלו לחוק, ובפסק הדין אף התגאה בכך שזו "חקיקה שיפוטית" אשר נוצרה על ידי בית המשפט על פי פרשנותו הסובייקטיבית את החוק.

בכתב העת "תחומין" (יח), התפרסמה מחלוקת בין דייני בית הדין איך להתייחס לעניין: הרה"ג שלמה דייכובסקי שליט"א סבר שיש לראות בפרשנות של בית המשפט את החוק "דינא דמלכותא", וככזה הוא מחייב גם את בתי הדין הרבניים. לעומת זאת הרה"ג אברהם שרמן שליט"א סבר שמכיוון ש"הלכת השיתוף" מבוססת על תפיסה אידיאולוגית של שופטי בית המשפט – אין היא נכנסת תחת ההגדרה של "דינא דמלכותא", מכיוון שרק חוקים שמוסכמים על הכל נחשבים ל"דינא דמלכותא".

יש לציין שכיום מתברר שאכן חלק גדול בציבור לא מקבל את סמכותו של בית המשפט לחוקק חוקים, ונראה שאף לשיטתו של הרה"ג דייכובסקי אין להתייחס לפסקיו כאל "דינא דמלכותא", שהרי התגלה לעין כל שסמכותו אינה נובעת מרצון הציבור, אלא היא נכפתה על ידו על הציבור בניגוד לרצונו.