במספר ארבעים, נישוק ידי חכמים
מכות כב ע"ב
"מאי טעמא? אי כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במניינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, מנין שהוא סוכם את הארבעים.
אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא".
לכאורה קשה,
וכי בספר תורה כתיב 'ארבעים' ורבנן החסירו אחת, והלא כתיב 'במספר ארבעים' ופירושו ל"ט, כמו שאמרו בסמוך?
אלא שלשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין יז, א:
"וזה שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת, לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו".
מדבריו עולה שאכן חכמים הם שהחסירו מכה אחת. ומשמעות 'במספר ארבעים' - מספר הכלול במספר ארבעים - "שאין מוסיפין על הארבעים". ומהתורה ניתן להלקות ארבעים, כרבי יהודה, וניתן גם להפחית.
ואמר רבא, שלולא דברי חכמים היינו מלקין אותו ארבעים, כראוי לו במשמעות הכתוב, ובאו חכמים והגבילו שלא יכוהו במירב האפשרי.
מנהג נישוק ספר התורה מובא בספר חסידים סימן רנה:
"לאחר שקרא בתורה מנשק ספר תורה ע"ש ישקני מנשיקות פיהו".
ובספר אור זרוע ח"ב הלכות שבת סימן מח:
"וכל התנוקות הולכין ומנשקין לספר תורה כשגללה הגולל ומנהג יפה הוא זה לחנך את התנוקת למצות".
על פי דברי רבא עולה שקל וחומר שראוי לכבד ולנשק גברא רבה.
ואכן בזוהר הקדוש מתואר שנישקו ידי חכמים. ותלמידי האריז"ל היו נוהגים לנשק ידיו.
וכתב בספר מנורת המאור (הראשון) פרק יא: "וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו, ועל ידי רבו, ועל ידי הגדולים והחסידים. וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו על ראשו ויברכהו. כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, הקטן מתברך, שנא' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', וכתיב ויברכם ביום ההוא לאמר".
וכן כתב רש"י במסכת עבודה זרה דף יז ע"א: "דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד]".
ומנהג קדמון הוא, כי הביאו כמה ספרים עדות של בן נכר רומי שכתב ממה שראו עיניו בירושלים מפרשת כהן גדול והכבוד הנעשה לו. ובין השאר תיאר, שאף על פי שהיו כולם מתענים, לא היו הולכים לבתיהם עד שיכלו לנשק ידי הכהן הגדול.
