הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לאיש לצבוע את שערותיו?
צביעת שיער היא מעשה מקובל מאוד אצל נשים, אשר רוצות להיראות צעירות מכפי שהן באמת... אך גם לגבי גברים, קורה ששערותיו של אדם מלבינות בגיל צעיר יותר מהרגיל, והוא מתבייש בכך. לפעמים הוא חושב שזה עלול לפגוע באפשרות שלו למצוא שידוך או עבודה מתאימה. האם במקרים כאלו מותר לאדם לצבוע את שערותיו?
הגמרא דנה על כמות השערות שאדם יהיה חייב אם ליקט בשבת, ובדרך אגב אומרת שלגבי לקיטת שערות לבנות מתוך שחורות האיסור הוא גם בימות החול:
1. תלמוד בבלי מכות כ, ב
הנוטל מלא פי הזוג בשבת - חייב. וכמה מלא פי הזוג? שתים, רבי אליעזר אומר: אחת; ומודים חכמים לרבי אליעזר, במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת - שהוא חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה".
אמנם הגמרא השתמשה בלשון 'אסור', למרות שלפני כן - לעניין שבת - היה כתוב 'חייב'. האם זה אומר שבליקוט שערות לבנות מתוך שחורות יש רק איסור, אך לא חיוב מן התורה? הרמב"ם לא הבין כך, והוא פוסק שהמלקט שערה אחת לבנה מתוך שערותיו השחורות חייב מלקות כיון שעבר על איסור 'לא ילבש גבר שמלת אשה':
2. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכה י
המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו, משילקט שערה אחת לוקה, מפני שעדה עדי אשה. וכן אם צבע שערו שחור, משיצבע שערה לבנה אחת לוקה.
השגת הראב"ד: המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו משילקט שער אחת לוקה. א"א לא מחוור שיהא לוקה באחת, שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל.
שתי שאלות שואל הראב"ד על דברי הרמב"ם: ראשית, מדיוק לשון הגמרא משמע שליקוט שערה לבנה אינו איסור מן התורה אלא רק מדרבנן, שהרי כתוב 'אסור' ולא חייב. שנית, לא יכול להיות שמי שמלקט שערה אחת יהיה חייב, שהרי הדבר אינו ניכר כלל.
ואולם, יש נפקא מינה בין שתי השאלות של הראב"ד: לפי השאלה הראשונה משמע שגם אם אדם ילקט את רוב שערותיו לא יהיה בכך איסור תורה, שהרי כתוב רק 'אסור' ולא 'חייב', ולפי השאלה השניה משמע שאם הדבר הוא ניכר יכול להיות שיהיה בזה איסור תורה. לא ברורה דעתו של הראב"ד, אם כן, אם אדם עושה דבר ניכר - כגון שהוא צובע את רוב שערותיו: האם יש בכך איסור תורה - שהרי זה ניכר - או שזה רק איסור מדרבנן - שהרי הגמרא אמרה רק 'אסור'?
גם לשונו של השולחן ערוך אינה מכריעה, שהרי השולחן ערוך אינו כותב 'לוקה' או 'חייב', כי הוא כותב רק את הדינים הלרוונטיים לימיו, ובימיו אין בית דין שילקה אותו:
3. שולחן ערוך יורה דעה סימן קפב סעיף ו
אסור לאיש ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום "לא ילבש גבר", וכן אסור לאיש לצבוע (שערות לבנות שיהיו) (ב"י) שחורות, אפילו שערה אחת.
ואולם, גמרא מפורסמת עוסקת באדם שמלקט שערות לבנות או שחורות:
4. תלמוד בבלי בבא קמא ס, ב
יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא. מר אמר ליה: לימא מר שמעתתא (=יאמר אדוני דבר הלכה), ומר אמר ליה: לימא מר אגדתא (=יאמר אדוני דבר אגדה). פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר. אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן!
אבל כמובן שמכאן אי אפשר להסיק שמותר לעשות כן, כי מדובר במשל ולא בדבר הלכה. ואולם, סיפור אחר מתאר סיפור שבו עבד צבע את שערותיו כדי להיראות צעיר מכפי שהיה באמת:
5. תלמוד בבלי בבא מציעא ס, ב
כי הא, דההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: זיבנן. - אמר ליה: יהיו עניים בני ביתך. אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, זבניה. יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא, אזל חווריה לרישיה ולדיקניה. - אמר ליה: חזי דאנא קשיש מאבוך. - קרי אנפשיה: "צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו".
רש"י מדגיש שהעבד הזה היה עבד נכרי ולא עבד עברי, מכיון שאין דין של עבד עברי נוהג אחרי החורבן. האם זה אומר משהו לגבי האיסור לצבוע את השיער? הרב נתנזון טוען שהסיבה שרש"י נאלץ לומר שמדובר בעבד נכרי היא דוקא בגלל האיסור של 'לא ילבש':
6. שואל ומשיב (ר' יוסף שאול נתנזון, המאה ה-19, גליציה) מהדורה א ח"א סימן רי
והנה מריש הוה קשיא לי מהא דאמרו בב"מ דף ס' אין מפרכסין לא את האדם וכו' ופירשו בש"ס פרכוס דאדם מאי כי הא דעבדא סבא דאזיל צבעיה לרישא ולדיקנו וא"כ משמע דבמשנה מיירי בסתם אדם והרי אסור לצבוע דיקניה של אדם ולוקה משום לא ילבש גבר! שוב פקחתי עיניי וראיתי דרש"י פירש במשנה לא את האדם עבד כנעני העומד למכור ולכאורה מאי בעי רש"י בזה? ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר דבסתם אדם שאינו עבד כנעני אסור משום לא ילבש גבר.
ואולם, הרב ויינברג אומר שמה שגרם לרש"י להדגיש שמדובר בעבד כנעני הוא רק בגלל שאחרי שבטל היובל אין יותר דין של עבד עברי:
7. שו"ת שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ב סימן מא
ונפלאתי מאוד על מה שכתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק סי' ר"י להביא ראיה לדברי הרמב"ם שצובע שערות זקנו אסור מהתורה, מדברי רש"י בבבא מציעא ס', א על המשנה דאין מפרכסין דמיירי בעבד כנעני העומד לימכר, וסובר הגאון שואל ומשיב, שרש"י פירש כן משום שישראל אסור מטעם לא ילבש.
וזה תמוה מאד, שמלבד שגם עבד כנעני מוזהר על לאו לא ילבש, כנ"ל, הנה רש"י לא נתכוין לכך, אלא כוונתו לומר שעבד עברי אסור למכור את עצמו בזמן הזה שאין היובל נוהג, כמש"כ שם ד"ה זיבנן.
לגבי שאלתו השניה של ה'שרידי אש', הרי רש"י באמת הדגיש שהסיבה שהוא כתב שמדובר בנכרי היא בגלל שדין היובל אינו נוהג ולא בגלל איסור 'לא ילבש', וכיצד הסיק מדבריו ה'שואל ומשיב' שיש בכך איסור של לא ילבש?
לענ"ד נראה ליישב את דברי ה'שואל ומשיב' כך: לגבי המשנה, שבה כתוב 'אין מפרכסין את האדם' כתב רש"י: "עבד כנעני העומד לימכר". ואילו לגבי הסיפור שמובא אח"כ כתב רש"י: "ונכרי היה, דעבד עברי אסור לאחר חורבן, שאין היובל נוהג". כמובן שרש"י אינו מתכוון לומר שהוא היה עבד כנעני, שהרי גם דין עבד כנעני כבר לא נהג אז. כלומר שרש"י על המשנה טרח להדגיש שמדובר בעבד כנעני ולא בעבד עברי, וכנראה שהסיבה לכך אינה בגלל שהיובל התבטל אלא מסיבה אחרת, והיא שלגבי יהודי יש איסור של 'לא ילבש'.
ואולם, ר' יהודה החסיד כותב שהאיסור לצבוע את השיער לשחור אסור מצד הרמאות שבדבר ולא מצד 'לא ילבש':
8. ספר חסידים סימן שעט
אמרו לאחד: אשה פלונית יפה במקום פלוני היא חפצה בך. שמע לעצתנו ולך שמה ותצבע שערך כשחור, ותהיה סבורה שאינך זקן. אמר להם: חלילה לי להטעות אותה, אלא תראה שאני זקן, והיא תאמר מה שבלבה.
כיצד התעלם ר' יהודה החסיד מאיסור תורה של 'לא ילבש', והתעסק רק באיסור הרמאות? - התשובה היא, כנראה, שבמקרה הזה אין איסור תורה בצביעת שערותיו. ובאמת, הב"ח בפירושו לטור כתב שכאשר אדם צובע את שערותיו לא במטרה להתדמות לאשה אלא במטרה אחרת, אין בכך איסור:
9. בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-17, פולין) יורה דעה סימן קפב
"לא תלבש אשה בגדים המיוחדים לאיש לפי מנהג המקום". דברי רבינו בדין זה סתומים, דמשמע דבכל ענין אסור, ואינו כן, אלא יש היתר בשני דברים: האחד, שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה, אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור... והשני דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויים לנוי ולקישוט וכדאיתא בספרי בפסוק 'ולא יהיה כלי גבר' וכי מה בא הכתוב ללמדנו? יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין? תלמוד לומר 'תועבה' דבר המביא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים... אלמא דבבגדים שאינן עשויין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור.
אבל דברים אלו לא ברורים: וכי אדם שצובע את שערותיו בשחור מתדמה בכך לאשה? האם בגלל שהוא צבע את שערותיו יחשבו שהוא אשה והוא ילך לבין הנשים? יתרה מזו: שואל היד הקטנה: הרי בכל האיסורים (חוץ מאשר שבת שמצריכה מלאכת מחשבת) אין שום משמעות לכוונתו של האדם, ואם המעשה אסור - זהו לאו דאורייתא:
10. יד הקטנה (ר' דב בעריש גוטליב, המאה ה-19, אירופה) הלכות ע"ז פרק ו אות ל
מעתה גדולה התימה על גדולי חכמי האחרונים. והוא דברי הב"ח שמביא הש"ך, שאין איסור אלא באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה. אבל אם אין כוונתו להתדמות אלא שלובשין כדי להגן מפני החמה והצנה והגשמים
מותר עכ"ל. וכן כתב הט"ז וז"ל: לא תעדה אשה משמע דרך עידוי וקישוט אסור אבל אם עושה מפני החמה וצינה וגשמים אין איסור כן נ"ל פשוט וכן משמע מדהתירו בסימן קפ"ו להסתפר במראה כשיש צורך לעשות כן עכ"ל. ולחוסר דעתי גדלה התימה והפלא על דבריהם: מאין להם לבדות סברות מלבם ולהתיר איסור תורה שיש בה מלקות? וכי איסורי תורה דוקא במכוין לאיסור תליא מלתא? במכוין במעשה תליא מילתא.
ואולם, מסתבר שישנה מחלוקת תנאים בהגדרת האיסור של 'לא ילבש': האם האיסור נועד למנוע ערבוב בין המינים, או שהוא נועד למנוע תועבות אחרות. וכך מופיע בגמרא:
11. תלמוד בבלי נזיר נט, א
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המעביר בית השחי ובית הערוה - לוקה משום "לא ילבש גבר שמלת אשה". מיתיבי: העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: המעביר בית השחי ובית הערוה - הרי זה עובר משום, "לא ילבש גבר שמלת אשה"! ותנא קמא, האי 'לא ילבש גבר' מאי דריש ביה? מיבעי ליה לכדתניא: "לא יהיה כלי גבר על אשה" - מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר "תועבה היא", ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים; רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה - שלא יתקן איש בתיקוני אשה.
לדעת תנא קמא, אם כן, האיסור הוא רק בדברים הגורמים לאיש לשבת בין הנשים ולאשה לשבת בין הגברים, אבל לדעת ר' אליעזר בן יעקב אסור גם לאשה להתלבש כמו גבר ולאיש להתנהג כמו אשה לא רק בגלל החשש לערבוב, אלא שיש במעשה זה תועבה.
וצריך לומר שלדעת ר' אליעזר בן יעקב לא רק הסרת שערות או צביעת שערות או החלפת בגדים אסורים מדין 'לא ילבש', אלא כל דבר שנועד להתייפות ולהתגנדר אסור לגברים לעשותו - גם אם זה לא גורם לערבוב של גברים ונשים, כפי שאומרת הגמרא:
12. תלמוד בבלי שבת נ, ב
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו לקמייהו ברדא (=תכשיר לרחצה שגורם להשרת השיער, והיה זה בשבת). אמימר ורב אשי - משו, מר זוטרא - לא משא. אמרו ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי? - אמר להו רב מרדכי: בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה. סבר לה כי הא דתניא: מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל ליפות - אסור. ואינהו כמאן סברוה? - כי הא דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר "כל פעל ה' למענהו".
הגמרא אומרת, אם כן, שיש מי שסובר שגם רחיצה בתכשיר שגורם להשרת השיער אסורה משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה', אבל גם לשיטתם אם אדם אינו עושה זאת כדי להתייפות אלא בגלל הצער שלו, הדבר מותר. ומה ההגדרה של צער לצורך זה? כותבים התוספות שגם בזיון נקרא צער:
13. תוספות מסכת שבת דף נ עמוד ב
בשביל צערו - ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה.
לכן, בשאלתנו, שבה אדם רוצה לצבוע את השיער שלו בגלל שהוא מתבייש להיראות מבוגר מכפי גילו, לכאורה הדבר צריך להיות מותר, שהרי אפילו האוסרים לגרום לנשירת השיער מודים שהדבר מותר כאשר זה נועד למנוע צער! ואולם, ר' חיים מצאנז, שנשאל על מקרה קשה שבו חצי משערו של האדם הלבין והוא מתבייש להסתובב כך, ולכן הוא רוצה לצבוע את השיער הלבן, לא התיר לו לעשות כן. הוא שולל מכל וכל את הראיה מהתוספות וסובר שאסור לאדם לצבוע את השיער, כי אינו דומה צביעת השיער לרחיצה בחומר שגורם להשרת השיער. הפתרון היחיד שהוא מציע הוא לצבוע את החלק השחור בצבע לבן, כדי שכל השיער יהיה אחיד, ובכך לא תהיה לו בושה להסתובב באופן שחצי השיער בצבע אחד וחצי בצבע אחר, אבל הוא באמת ייראה מבוגר מכפי גילו:
14. דברי חיים (ר' חיים מצאנז, המאה ה-19, גליציה) יורה דעה חלק ב סימן סב
על דבר שאלתו אם מותר לאיש שנתלבנו חצי זקנו וגבות עיניו וחצי השני נשארו שחור אם מותר לצבעם ומעלת כ"ת נוטה להקל:
ותמוה לי טובא הלא כל ההיתר של הרשב"א ותוס' [שבת נ' ע"ב ד"ה בשביל הובא בב"י יו"ד סי' קפ"ב ד"ה כ' הגאונים וד"ה כ' הרשב"א] בצריך לרפואה או כל גופו הוא רק משום דסבירא להו העברת שער הוי מדרבנן, אבל אם היה מדאורייתא אסור לעבור על לאו. והנה במלקט שחורות מתוך לבנות כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ב מעבודת כוכבים ה"י] דלוקה, וכן פסק הראב"ד דבהרבה שערות לוקה כמבואר בהשגות, וכן פסק הטור ביו"ד [סי' קפ"ב סעיף ו'] א"כ בודאי אין חכמה ואין עצה אפילו במקום כבוד הבריות אסור והנה בחפזי לא מצאתי מי שיחלוק על הרמב"ם והראב"ד והטור הנ"ל, אם כן בודאי אסור לצבוע שחור ולוקה משום לא ילבש אך תקנתו שיצבע שיהיה כולו לבן דבזה אין שום איסור כלל כמבואר בב"י סי' קפ"ב וזה ברור:
ואולם, פוסקים רבים אחרים התירו לאדם כזה לצבוע את שערותיו, ולא רק לאדם שחצי השיער שלו הלבין, אלא גם אדם ששערו הלבין בטרם עת, אם כוונתו אינה להתייפות. שאלה זו נכונה גם לגבי הסרת שיער בבית השחי בגלל שהוא מפריע לאדם, או גילוח שיער הרגליים לרוכבי אופניים מקצועיים. כך כתב הלבוש מרדכי:
15. לבוש מרדכי (ר' מרדכי אפשטיין, המאה ה-20, ישראל) סימן כד
ונראה לי, דזה ודאי דדעת הרמב"ם דגם ר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה דמה שאסרה התורה לא יהיה כלי גבר וכו׳ הוא משום שמביא לידי תועבה וכמו שפירשו הב"י, אלא דתנא קמא ס"ל דאיסור שאסרה התורה הוא דוקא אם עי"ז הוא ישב בין הנשים והיא יושבת בין האנשים, אכן ראב"י ס"ל דמביא לידי תועבה המעשה בעצמו מה שהיא רוצה להתראות בדבר שמיוחד לאיש, או שהוא רוצה להתיפות שיהיה נראה יפה, שדבר זה - היינו ההתייפות - שדבר זה מיוחד לאשה להתייפות, שדבר זה מביא לידי תועבה, שהיא יהיה לה קירוב לאיש, והאיש בהתיפות ינטה לאשה, ואת זה אסרה התורה, א"כ היינו דוקא אם האיש מתיפה עצמו בדבר שבגלוי, שע׳׳י ההתיפות הוא נראה יפה, ודבר זה להיות נראה יפה הוא תועבה, ובדבר שמכוסה כמו בית השחי, הלא אין כונתו להיות נראה יפה אלא משום צער, בכה׳׳ג אין איסור מן התורה.
ובזה יש לבאר דברי הרמב׳׳ם שכתב שם שאם לקט שערה אחת לבנה מראש או מזקן לוקה, והקשה הראב"ד מאי עדי אשה בחדא והא לא מינכרא מילתא, והיינו דהראב"ד ס"ל דאיסור שאסרה התורה הוא משום שעדה עדי אשה, וא"כ שערה אחת איננה עדי אשה, דשערה אחת לא מינכר, אכן הרמב׳׳ם ס"ל דאין האיסור משום שצבע השער הזה בזקן, וזהו עדי אשה, דהרי אשה אין לה זקן, וגם הלא הילדים שחורים נינהו, אלא דהאיסור מה שמתיפה עצמו שיהא נראה כבחור, דבאיש עטרת תפארת שיבה, א"כ מה שהסיר השערה האחת עי׳׳ז נראה כבחור, דאף ע׳׳י שערה לבנה אחת הוא נראה כזקן, ועי"ז שמסיר או צובע הוא נראה כבחור, והדבר הזה להתראות כבחור הוא עדי אשה, משום הכי לוקה אף באחת.
...
ולענין השאלה לאסור מטעם דאין מפרכסין, שכתב כתר"ה, דזה שייך דוקא אם מוכרו, אבל לא לשכירות, הוא טעם טוב, אלא דעל זה נאמר ויראת את ה', אם יודע הוא בעצמו שכוחו במתניו לעבוד העבודה שמקבל, ורק כדי שלא יפחד המקבלו שיחשוב כיון ששיער לבן נזרקה בו, מותר לצבוע, אך אם מרגיש בעצמו כי כבר כשל כוחו בודאי שאסור לו להונות.
אכן אם מרגיש בעצמו שכחו די לעבודתו, נראה לי עוד טעם להתיר, כיון דידוע עתה שכן הדרך לצבוע, בכה"ג אין איסור, וכמו שכתב הסמ׳׳ע (בחושן משפט סימן רכח סקט"ז) דהיכא שדרך הקצבים לשרות הבשר שיהיה לבן אין איסור בדבר שהכל יודעים.
הרב ויינברג מסיק גם הוא שמותר לאדם לצבוע את שערותיו אם הן הלבינו בטרם עת, אבל לגבי הפועל שרוצה להשכיר את עצמו הוא אינו מסכים עם הפתרון של ה'לבוש מרדכי', כי לדעתו גם בשכירות יש הונאה, והפתרון הוא להגיד את האמת אחרי שהוא צובע את השיער:
16. שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ב סימן מא
אם מותר לגבר לצבוע שערות ראשו לתועלת מעשית ולא ליופי
נשאלתי מכמה אנשים: מי שנזרקה שיבה בזקנו ועל ידי כך הוא נראה זקן יותר מכפי שהוא באמת, ודבר זה גורם לו הפסד גדול בין בעניני שידוכים ובין בעניני מינוי לפקידות במשרד או בבית - מסחר, אם מותר לו לצבוע שער זקנו הלבן בצבע שחור או צהוב הכל כפי צבע שערו הטבעי שלא הלבין עוד.
תשובה: על דבר זה כבר נשאלו גדולי הדורות הקודמים והם נחלקו בדעותיהם, הללו אוסרים והללו מתירים, ויש שמתירים רק ע"י נכרי אבל לא ע"י ישראל, ואחרים מתירים רק בצבע אדום אבל לא בצבע שחור, וכן יש מחמירים שאין להתיר אלא בצבע אדום מאוד, אבל לא בצבע שהוא קצת אדום (עי' בשדי חמד מערכת ל' כלל קט"ז)...
הסיכום היוצא מכל האמור לעיל, שלכל השיטות יש להתיר ציבוע השערות אם אינו מתכוין ליפוי כי אם לתועלת מעשית, כמו שהוכחנו לעיל. שלסמ"ג ולר"ת הדבר מפורש בגמ' נזיר נ"ט, ושאר הראשונים כתבו, שלהרחיק צער או את הביוש או להזהר מנזק או מפני הצינה, מותר ללבוש בגדי אשה או להסיר שער בית השחי וכן מותר להסתכל במראה. והוא הדין דמותר לצבוע שערו במקום שגורם לו הלובן הפסד או ביוש, שהיסוד של האיסור ומהותו הוא להתקשט בתכשיטי אשה, וכל שאינו עושה לתכשיט אין כאן איסור.
...ואחר שערכתי תשובתי זו בא לידי ספר שו"ת לבוש מרדכי למרן הגרמ"מ עפשטיין וראיתי כי גם מו"ר הגאון ז"ל נשאל על פקיד שהוצרך לצבוע שערו כדי שימנוהו לפקיד, והוא התיר בלא פקפוק. ושמחתי מאוד, שכוונתי לדעת מו"ר הגאון הגדול ז"ל, ואם כי מו"ר לא הביא כל המקורות שהשתמשתי בהם, מ"מ כוון בגאוניות שכלו לכל הדברים שהעליתי עפ"י המקורות של ראשונים ואחרונים.
ויש לי להעיר על דבריו הקדושים, שכתב שבשכירות לשנים אין בצביעת שער משום הונאה, עי' שם סי' כ"ד, ומהריטב"א בבא מציעא לא משמע כן. אבל יש עצה שהפקיד יודיע במפורש מספר שנותיו, והציבוע יועיל לו שלא יחשבוהו לזקן יותר מכפי שהוא באמת. וה' יצילנו משגיאות.
