לפני שנאחר את הרכבת / רפי זברגר

סוטה כה ע''א
 

הקדמה 

המשנה בתחילת הפרק (כג:-כד.) דנה במקרים בהם אשה סוטה אינה שותה, והיחס לדיני הכתובה במקרים אלו. הגמרא מביאה מספר בעיות שעלו בבית המדרש, אשר מנסים לפתור אותן לאור הלכות שנלמדו במשנתנו. במאמר זה נדון באחת מבעיות אלו.
 

הנושא

איבעיא להו: בעל שמחל על קינוי, קינויו מחול או אינו מחול? מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו, או דלמא כיון דקני ליה מעיקרא - לא מצי מחיל ליה?
שואלת הגמרא, האם לאחר שהבעל קינא לאשתו יכול ''להתחרט'' ולמחול על הקינוי וכאילו שלא היה שום דבר או אינו רשאי. צדדי הבעיה: אם נאמר שהתורה תולה את המשך התהליך בקינוי הבעל, ומכיוון שהוא מחל על הקינוי הרי שאין קינוי ולכן אין להמשיך בתהליך, או שמא כיוון שהוא התחיל תהליך של קינוי, אין הוא רשאי לבטלו ולמחול על קינויו.
תא שמע: ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין; ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה?
מנסה הגמרא לפשוט את הבעיה מהסיפא של משנתנו. שם נאמר כי גם בית דין יכולים להיות שלוחי הבעל ולקנות לאשה במקומו, כאשר הוא אינו מסוגל לבצע זאת. הדוגמאות שהמשנה מביאה: נתחרש לאחר הנישואין, כך שאינו שומע ואינו מדבר (אינו יכול לקנות לאשתו בדיבור), שוטה שאינו מסוגל לקנות, או בעל כלוא בבית האסורים כך שאינו נמצא בפועל ליד האשה. מכאן מנסה הגמרא להוכיח שהבעל אינו יכול לקנות, שהרי אם אמנם כן, כיצד מתירים לבית הדין לקנות, הרי הבעל יוכל למחול על קינויו, ואז יתבטל קינוי בית הדין, דבר שיגרום לביזוי בית הדין?
סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת בית הדין.
דוחה הגמרא את ההוכחה, וקובעת כי אין לחשוש לביזוי בית הדין, כיוון שברוב רובם של המקרים, הבעל יסכים לדעת בית הדין ולא ימחל על הקינוי, לכן אין מכאן הוכחה לבעייתנו.
תא שמע: ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבא עליה בדרך; ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, לחליה לקינויה ולבעול!
למדנו לעיל (ז.) כי בית דין מקומי שולחים שני תלמידי חכמים שילוו את הבעל והאישה בדרכם לסנהדרין בירושלים לביצוע פעולות הסוטה, מפני החשש שמא יבוא עליה בדרך, ואז אין המים בודקים את האשה. מסיקה מכך הגמרא כי הבעל אינו יכול למחול על הקינוי, שכן אם היה יכול למחול, הרי שימחל על הקינוי ואז יוכל לבוא על אשתו, ומדוע צריכים תלמידי חכמים שישמרו מלבצע זאת?
מאי שנא תלמידי חכמים? דגמירי, דאי בעי למיבעל, אמרי ליה: אחליה לקינוייך ובעלה.
דוחה הגמרא גם ראיה זו, ואומרת כי ייתכן שאמנם הבעל יוכל למחול את הקינוי, וההלכה המחייבת לשלוח דווקא תלמידי חכמים ולא ''שומרים רגילים'' מלמדת אותנו כי בדיוק בשביל זה הם נמצאים שם. אם הבעל יבקש לבעול את אשתו, הרי שתלמידי החכמים יאמרו לו את ההלכה שאם ימחל על הקינוי יוכל לבצע את מבוקשו. יש להעיר כי ניתן להסביר את הצורך בתלמידי חכמים גם למטרות אחרות, לכן אין מכאן הוכחה שהבעל יכול למחול על הקינוי לאשתו.
תא שמע: דאמר רבי יאשיה, שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו - מוחלין לו, ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - מוחלין לו; וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי, שלא ירבו מחלוקת בישראל. שמע מינה: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, שמא מינה.
הגמרא לבסוף פושטת את הבעיה משלוש הלכות שאמר אמר רבי יאשיה בנושאי ''מחילה'':
1. נידון שלנו: בעל שמחל על קינויו – קינוי מחול ואין להמשיך את תהליך של אשה סוטה.
2. זקן ממרה אשר הורה הלכה בפני בית הדין, ולאחר מכן בית הדין מחל לו על כך, המחילה תופסת.
3. בן סורר ומורה שהוריו התרו אותו בפני שני עדים על מעשיו המקולקלים (גניבה מהוריו ועוד), ולאחר מכן הביאוהו לבית הדין המקומי והם הלקו אותו. יכולים הורים בשלב זה לוותר על המשך התהליך, ולא להביאו לבית הדין הגדול, שם היה יכול לקבל עונש סקילה על מעשיו.
חבריו של רבי יאשיהו הודו לו על המקרה הראשון והשלישי, אך לא הודו לו על זקן ממרא, כדי ''שלא להרבות מחלוקות בישראל''. אם כן, פשטנו את בעייתנו, והבעל יכול למחול על קינויו.
בהמשך מסייגת הגמרא הלכה זו רק למחילת הבעל לפני סתירת האשה (ייחוד עם פלוני עליו קינא לה הבעל), אך לאחר הסתירה אין הבעל יכול עוד למחול על קינויו.  
 

מהו המסר

בעייה זו עוסקת בתופעה מוכרת וידועה: חרטה על מעשינו או דיבורנו, שכן ישנם לא מעט אנשים בעלי תופעה זו. אומרים משהו ומיד מתחרטים: אולי לא נכון, אולי טעיתי, ואולי לא הייתי צריך לומר זאת וכן על זה הדרך.
כמו כן עושים מעשה מסוים, ולאחר זמן קצר מתחרטים ומהססים: אולי בעצם צריך היה לנהוג אחרת, אולי לא היה צריך בכלל לעשות מעשה זה וכדו'.
על אנשים כאלו שאלה הגמרא על חרטת הבעל לאחר קינוי שלו לאשתו. הגמרא התלבטה בכך, שהרי יכול להיות כי "הרכבת יצאה לדרך'' ואין לו אפשרות להחזירה למקומה. מנגד אולי נאמר כי ישנה''דרך חזרה''.
הגמרא פשטה כי אמנם ניתן לחזור אחורנית ויש מקום להתחרט, אך עד נקודה מסוימת שהיא ''אל חזור''. נקודה בה הדברים או המעשים שלנו כבר ''פעלו פעולות'', משם אין כבר אפשרות לחזור ואת הנעשה אין להשיב.
נלמד מכאן להיות כמה שאפשר החלטתים בדיבורנו או במעשינו, בלשון ימינו ''אסרטיביים''. אם בכל אופן ישנה מחשבה לסגת אחורנית - לעשות זאת כמה שיותר מוקדם, לפני שנאחר את הרכבת. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]