גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שסד מדור "עלי הדף"
מסכת סוטה
דף כא ע"א

איזה לימוד תורה מגנא ומצלא

אמר רב יוסף, מצוה - בעידנא דעסיק בה מגנא ("מן היסורים") ומצלא ("מיצר הרע שלא יכשילנו לחטא". רש"י), בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא; תורה - בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. מתקיף לה רבה, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו ("מיצר הרע שהחטיאם ועשאם רשעים גמורים". רש"י), אלא אמר רבא, תורה - בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, מצוה - בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא (כא, א).

המפרשים דנו אודות רב יוסף - מה יענה על קושיית רבה: "אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו", ה'עיון יעקב' כתב: "ורב יוסף סבירא ליה כדאיתא בחגיגה דף טו ש'טינא היה בלבם', וכי האי גוונא אמרינן בחלק דף ק"ו 'לא היתה תורתם רק מן השפה ולחוץ', ופירש"י שם 'ולא בלב'".

כוונת הדברים היא לדברי הגמרא במסכת חגיגה: "אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי, אמר ליה, שיננא מאי קא בכית, אמר ליה, מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן (ישעי' לג, יח) 'איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים', 'איה סופר' - שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, 'איה שוקל' - שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה, 'איה סופר' את המגדלים שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר, ואמר רבי אמי, תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ותנן 'שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא', אנן מה תהוי עלן, אמר ליה, שיננא, טינא היתה בלבם ("רשעים היו מימיהם". רש"י), אחר - מאי ("מפני מה בא לידי כך, ולא הגינה תורתו עליו". שם), זמר יווני לא פסק מפומיה ("זמר יווני לא פסק מביתו והיה לו להניח בשביל חורבן הבית". שם). אמרו עליו, על אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו ("קודם שהפקיר עצמו לתרבות רעה, אלמא טינא הוות בלבו". שם). שאל נימוס הגרדי את רבי מאיר, כל עמר דנחית ליורה סליק ("כל צמר שניתן ליורה של סממנין לצבוע עולה לו צבעו, או אינו עולה, כלומר, כל הלומדים לפני חכמים, עולה להן תורתן להגין עליהן מן החטא". שם), אמר ליה, כל מאן דהוה נקי אגב אימיה סליק, כל דלא הוה נקי אגב אימיה לא סליק ("כל דנקי אגב אימיה - שלא נתלכלך בגיזה עולה לו צבעו, כלומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו". שם)", ובתוס' (ד"ה כל) כתבו: "'כל עמר דנקי נחית אגב אימיה', כלומר, מי שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ודואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל...", ומבואר מדברי הגמרא שסגולת עסק התורה להנצל מיצר הרע אינה כי אם למי שיש בו יראת שמים, ואילו דואג ואחיתופל, וכן אחר, שלא הקדימו יראתם קודם לימודם, לא הועילה להם תורתם להנצל מידי חטא, ובכן שפיר נוכל לומר שתורה מגינא ומצלא בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, ולא קשה מידי מדואג ואחיתופל שלא הגינה בעדם זכות תורתם, כי לא הקדימו יראתם לחכמתם (עי' חי' ר' משה מאימראן חגיגה שם).

ה'אור החיים' הק' על הפסוק (ויקרא כו, ג): "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" כתב פן נוסף בזה, וז"ל (אופן ז'): "ואמר 'ואת מצותי', יתבאר על דרך אומרו בגמרא (ברכות יז, א) 'הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא', והקשו בתוס' (שם ד"ה העושה) עם אותה שאמרו (פסחים נ, ב) 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה', ותירצו, כי הם שני אופנים שלא לשמה, אחד לקנטר ואחד להתכבד, לקנטר נוח לו שלא נברא, להתכבד יעסוק שמתוך שלא לשמה בא לשמה', והוא מאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו', ותנאי הוא הדבר 'ואת מצותי' - שבה ב' מצוות הצריכין בלימודה, שלא ילמדו לא לקנטר, ולא להתכבד, אז 'תשמרו ועשיתם אותם', מבטיח הכתוב שהגם שתבא עבירה לידו יהיה ניצול ממנה, וכאומרם 'תורה מגינא ומצלא' מיצר הרע... והגם שדרש רבא (שם) בפסוק (תהלים נז, יא) 'כי גדול עד שמים חסדך', זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם, לא שיש רצון הבורא בלימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו. ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה לרבי יוסף שאמר תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, 'אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו'... לדברינו אין קושיא, שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע". נמצינו למדים יסוד נוסף בזה, שרק עסק תורה לשמה מועיל להנצל מפיתויי יצר הרע (ע"ע אוה"ח הק' פר' שלח בפסוק וילכו ויבואו).

יסוד זה מצינו גם בספר 'תורת חיים' על הגמרא (ב"מ פה, א): "אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמי' ט, יא) 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ', דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו...", וכתב התו"ח: "תימה, אמאי לא פרשוהו, והלא כמה מקראות בירמיה מעידות על ישראל שהיו בזמן החורבן שעבדו ע"ז בפרהסיא ועברו על כל עבירות חמורות שבתורה... ונראה, לפי שהתורה מצלת את האדם מן החטא, כמו שאמרו (קידושין ל, ב) 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין', מיהו דוקא כשעוסק בה לשמה, אבל שלא לשמה נוח לו שלא נברא... ואנשי ירושלים גדולים בתורה היו ועוסקים בה, דאפילו ירבעם אחאב ומנשה גדולים בתורה היו... אלא שלא עסקו בה רק לשם יוהרא ולקינטור, ותורה כי האי אינה מצלת מן החטא, והיינו מה שאמר הכתוב 'מי האיש החכם ויבן את זאת' וגו', לא היתה השאלה על איזה חטא נאבדה הארץ, דודאי חטאו הרבה, אלא לפי שהתורה תבלין ומצלת מן החטא, היתה השאלה כיון דאנשי ירושלים גדולים בתורה הוו ועסקו בה, אמאי לא היתה מצלת אותן מן החטא שלא תאבד הארץ, וקאמר 'דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו', לפי שאין החכם ולא הנביא יודעים מה בלבו של אדם סבורים היו שעסקו בה לשמה, ולא ידעו שלשם קינטור נתכוונו, אבל הוא ית' בוחן לבבות ידע כוונתם הרעה".